ראיון עם צ'ארלס פייגלי

_כשצ'ארלס פייגלי התחיל לטפל בטראומה, עוד לא ידעו לקרוא לה טראומה. הוא ידע מה הוא חווה בעצמו, כחייל שחזר מויאטנם ופרסם על זה מאמר. הוא לא צפה שמאות יוצאי ויאטנם שחוו את אותו הדבר ולא היה להם מענה או הכרה יפנו אליו בעקבותיו. הוא לא ידע שזה עומד להיות הייעוד שלו, להבין לנסח ולטפל בטראומה. להבין לנסח ולטפל בטראומה משנית, של אלו שנחשפים לחווי הטראומה. 

פרסומיו של צ'רלס פייגלי הם אבן יסוד בתחום הטראומה וקראתי עשרות מהם כחלק מעבודתי כמנהלת חוקרת ומטפלת. לקח זמן עד שאזרתי אומץ לפנות אליו, אבל זה בהחלט השתלם. אני שמחה לחלוק איתכם את הראיון המרתק הזה, ול זמין אתכם לקרוא ממקור ראשון את החיים המסעירים שהובילו ליצירת מושגי הטראומה והטיפול בהם. 

שלום צ'ארלי פיגלי, איך היית מציג את עצמך?

אני פרופסור לפסיכולוגיה שמתמחה בטראומה, בעל ניסיון רב לא רק בפסיכולוגיה טהורה אלא גם בעל ניסיון בעבודה מקצועית במסגרות ובמערכות של עבודה סוציאלית. העשייה תלויה במצב ולא בתואר.

תוכל לספר על הצעד הראשון שלך כמטפל מומחה בטראומה?

תחילת ההתמחות שלי בטראומה הייתה כבר בשנות השבעים, כשהמחקר המדעי בתחום הזה היה בחיתוליו. בסוף שנות ה-70' יצא ספרי הראשון, על הפרעות נפשיות בקרב חיילים שחזרו מווייטנאם[1]. זה היה ספר חלוצי לכל הדעות שהציג לקהל הרחב, לראשונה, גישה שיטתית המתמודדת עם הנושא. ניתן להגדירו כספר לימודי, אם כי בינתיים קם דור צעיר שממשיך ומפתח את התחום הזה בהצלחה ניכרת.

---

[1] ספרו של פיג'לי יצא בשנת 1978: Stress Disorders Among Vietnam Veterans: Theory, Research, Taylor&Francis Group

השלב הראשון של ההתמחות וההתמקדות שלי בטראומה היה בעבודה עם אנשים טראומטיים ממלחמת וייטנאם. בתחילה לא ממש רציתי לחקור בוגרי צבא, אך ככל שנכנסתי עמוק יותר, הבנתי שיש כאן טראומה קולקטיבית. על כך כל העניין. ביררתי עם המרואיינים והמטופלים שלי שאלות שלא היו שואלים קודם, כיוון שקשה להתמודד עם מלוא המשמעות של התשובה; עד כמה כל אחד ואחד מהם היה קרוב למוות. זאת הייתה אז אומה שלמה בטראומה.

עלי להגיד, שאני חש אסיר תודה לאנשים האלו, ששיתפו אותנו במה שחוו כי הם נתנו לנו מתנה. וכן, באתי אליהם עם כוונה מלאה עם מלוא הכנות ותשומת הלב האמתית, אחרת לא הייתי מקבל מהם זאת.

ואלי תוכל להיזכר באירוע אחד או יותר שעיצבו את דרכך כחוקר?
לא הייתי מדבר על אירוע אחד אלא על החותם שנשאר בי, כביקורת פנימית שהתגבשה בתוכי בחיפוש אחר הגישה הנכונה ביחס לטראומה. המדיה כמעט תמיד לא דייקה באופן שבו תיארה את מי שחזרו משם, היא לא תיארה תמונה נאמנה של המצב והמוטיבציה שלי הייתה לדייק בתמונה ולא ליצור טראומות הפוכות. אישית שנאתי את המלחמה כמו גם את הסרטים שנעשו עליה.

מה היה הגורם המשמעותי בחייך שהביא אותך להיות מטפל בטראומה?
מראות של מלחמה הם שהביאו אותי לכך וההבנה של היעדר הידע שלנו על החוויה הנפשית או הגופנית, הזעזוע וההלם הכרוך בכך. אני עצמי הייתי לוחם שחזר מווייטנאם. כשהגעתי לאוניברסיטה עוד היו הפגנות נגד המלחמה. היה משעשע לצפות בהן מהצד.

חיי שלי לא היו פשוטים והאינטראקציה שלי עם המטופלים שלי מאופיינת בעמדה אתית ובכנות שחשובים מאד בעבודה עם נפגעי טראומה.

היום הדברים יותר ברורים לי מאשר בעבר. אני חושב שככל שאנחנו מתבגרים, אנו מסוגלים לעבד את החוויות שלנו טוב יותר.

במשך השנים נוצרו תהליכים שניתבו את המחקר בטראומה בכמה וכמה נתיבים, המחקר בטראומה על סוגיה נמצא בכל מקום. מדברים היום על טראומה משנית, טראומה קולקטיבית, טראומה חווייתית משותפת ויש לדעת שבכל מחקר שכזה נוגעים בניואנסים ובפרטים ייחודיים.

אם אנחנו מדברים על כך, איזה אנשים משמעותיים השפיעו על כיוון המחקר שלך?

אמי ללא ספק עיצבה בי את החוש של הוגנות והגינות וגם את האופן שבו אני מעריך ותופס את עצמי. ואוסיף כי משך השנים עבדתי בשיתוף פעולה עם נשים וביכרתי את העבודה איתן על פני עבודה עם גברים. אני חושב שהנטייה ותכונה זאת שלי התבססה על היחס שהתגבש בין אמי וביני בשנים בהם היינו משפחה של שניים, טרם שהתחתנה עם אבי החורג.

פה המקום לשאול כיצד משפיעה העבודה בבריאות הנפש על חייך האישיים, עליך כהורה, ביחסיך עם הקרובים לך?

אנא, שאלי זאת את בנותיי, הייתי רוצה לדעת את מה שעובר בראשן. בהיותי חוקר, עלי להודות, נסעתי יותר ממה שהייתי רוצה לכנסים כדי להרצות על הממצאים של מחקריי. רואיינתי בתקשורת ובטלוויזיה לא מעט, אך לא נראה לי שמשפחתי (או כל אחד אחר) נפגעו לאורך השנים. כך חיינו, התרגלנו לזה.

עלי להודות שהייתי עסוק מאד בקריירה שלי ולא הייתי מוכן לוותר עליה. אפילו מול הנישואין. התחתנתי לראשונה בגיל צעיר יחסית, ישר אחרי הצבא, נישואין שהיו מתאימים לזמנם אך האהבה נגמרה עם הזמן. התחתנתי שנית בנישואין שלא צלחו וכעת אני בתקופת הנישואין השלישית, שהיא גם האחרונה.

כחוקרים אנחנו נתקלים במצבים קשים, במיוחד בתחום הטראומה, איך אתה מתמודד? איך אתה שומר על עצמך?
שאלה טובה. אענה קודם על ההתמודדות עם טראומות. איך היחיד מתמודד עם מצב שבו חייו וחיי הסובבים אותו נמצאים בסכנה?

אנו בפשטות עושים את הטוב ביותר שביכולתנו בנסיבות הקיימות. לאחר מכן מעבדים את מה שקרה, שואלים למה קרה מה שקרה "ומה יהיה אם יקרה שנית."

בשל כך התחלתי לדבר על טיפול-עצמי. טיפול-עצמי הוא מיומנות שאנו לומדים מוקדם ואם נאמן את עצמנו כראוי (כולל קריאה וחיפוש ידע מבוסס מחקר) נוכל להגן על עצמנו היטב.

חשוב שתהיה לך "עין" טובה למטופלים, לא בהכרח רק באבחון אלא גם בהבנה, בנתינת משוב מתאים ובעקביות ביחס אליהם.

עם זאת עלינו לשים גבול למידת האמפטיה שאנו רוחשים כלפי המטופלים שלנו. בדרך כלל אני סותם את הפה ופשוט נותן למטופלים לדבר ומהנהן, כל עוד הם ממשיכים לדבר.

עלינו להיות אמפטיים כשאנחנו מנהלים את הטיפול ומקשיבים למטופלינו, אבל לדעת לכוון נכון, כך שלא תהפוך אותנו עצמנו לסובייקט שחש את הטראומה.

אני יכול לספר על סרט שעשינו על חייל עם טראומה שנהרג לבסוף בקרב. שכרנו אשת מקצוע אך היה עלי ללוות אותה בכל צעד ושעל בעת תהליך הצילום והייתי מותש רגשית. השתתפתי בהלוויה שלו גם בשל ההיכרות שלי עמו כמטפל אך גם בשל קשר נוסף שהיה בין המשפחות שלנו. זה היה אירוע שערער אותי נפשית והפקתי ממנו לקחים רבים ובעיקר את השיעור של השמירה על העצמי החוקר, המטפל. הצורך המתמיד לשמור על עצמך גרם לי גם להעריך את הקולגות שלי וגם לחוש חופשי לידם כך שאוכל לשתף בקונפליקטים שאני עובר כמטפל. פרסמנו מאמרים רבים על עצם הסוגיה הזאת וספר שמוקדש לעובדים סוציאליים שהם עצמם היו לוחמים.

בעבר היו לי מקרים בהם הותקפתי בעבודתי. וכחלק ממחקר שטח אני חושב שחשוב להדריך את הצוות באופן נכון והוגן כך שלא יקרו מקרים שכאלה.

האם ההשתתפות בקרב, כלומר המפגש עם המוות מסייע או מחליש אותך כמטפל?

זה מעניין, אני חושב שחשיפה לזוועות של המלחמה יכולה להכהות את הרגישות שלך. ומאידך החשיפה יכולה תיאורטית להקשיח אותך, ואולי אפילו לפתח סובלנות. להסתכל על גופה היא חוויה מגעילה אך היא גבולית ולא הכרחית. מכל מקום אתגרים שכאלה פיתחו אותי בסופו של דבר למרות שכמה מהחוויות שעברתי לא עיכלתי אף פעם.

דברים יכולים להסתיים באופן חיובי או שלילי. אני בחרתי בחיי לדבוק בחיובי, לא רק בעבודה עם מטופלים ולהיות חיובי כלפיהם. אלא גם אצלי אישית, ללכת ברגל לעבודה, ליהנות מהיבטים שונים של העבודה. 

מה התרומה של הציבור ושל המודעות המקצועית למושג טראומה משנית?
שוב, שאלה טובה. התרומה של הציבור הרחב ושל המודעות המקצועית לטראומה משנית, בניגוד לטראומה עצמה, היא המודעות לכך שטראומה משנית היא העוקץ שנשאר לאחר המכה של הטראומה עצמה. היא השארית שמתעקשת להישאר בעקבות הטראומה הראשית ותוצאותיה כוללות תמיד את המוכנות להבין ובמרבית המקרים גם להכיל טראומה, ברמה משנית. לא בחשיפה ישירה של הטראומה אלא כרושם משני, באמצעות עדות ממקור ראשון של האחרים. 

מה הסיכון העיקרי של הטראומה המשנית לבני זוג ולמטפלים?
תלמידה שלי במסלול לדוקטורט, חוקרת איך מטפלים מתמודדים עם טראומה משנית של המטופל או המטופלת. אני ממליץ לך לשוחח אתה. היא נמצאת בניו אורלינס ומדברת אתי על בסיס שבועי. אני מאמין שהסיכון העיקרי לאנשי מקצוע הוא הסחת הדעת מהטיפול העצמי והתעמקות בכאב של המטופל, במקום להקנות לעצמנו את הכישרון והיכולת "לתת לזה ללכת" ככל שניתן. 

מתי הופכת טראומה משנית לכרונית?
ככל שעובר הזמן שבו טראומה ראשונית הופכת ל"כרונית". כחודש או שניים. אך זאת הערכה שמשתנה עם איש המקצוע, עם המטופל, משפחתו של המטופל או כל אחד והניסיון שלו בטראומה משנית. זאת ההערכה – איך הם חשים בתוכם לגבי הטראומה של האחר.

איך טראומה משנית מתייחסת להתפתחות של פוסט טראומה?
לגבי הרישא, זה הכאב ולגבי הסיפא זאת ההנאה מהטראומה. הם מייצגים,  בהתאמה את היחס שבין טראומה וצמיחה, הניגוד שבין התנסות במתח משני ביחס למצוקות ולאסון של האחר ובין גידול של פוסט טראומה ביחס לריפוי ממנה.

לאחרונה עלתה טענה על ידי מספר חוקרים שלהתפתחות של פוסט טראומה יש חזות כפולה ועלולה להיות מטעה ומעין ממצא שווא דפנסיבי. מה דעתך?
צריך ללמוד עוד על כך, אך אין ספק שזאת התנהגות שכלתנית שנבנית כדי לעמוד מול החיים. סוג של בניה מחדש. אך זה מה שאנשים עושים ועוד הרבה יותר מזה כדי לחיות עם המציאות.

אילו ערכים צימחת בחייך?
אני לא מדבר על ערכים דתיים, אלו לא המונחים שבהם אני משתמש. אלא ערכים שהתאפשרו בעקבות כמה דברים מצערים שעשיתי בחיי (למשל, לסחוב תקליטים מהחנות כשהייתי בן 10 – דבר ענק!) ערכים במובן של להיות נדיב, מכבד, חוגג בשמחה ולא חושש לבכות.

האם יש אנשים שהיית מגדיר כמנטורים? ממה קיבלת השראה בעבודתך?
לא ממש. אולי אחשיב כמנטור את המאמן שלי בחדר כושר. תמיד הסתכלתי סביב והערצתי אנשים שסביבי אך לא כמנטורים. אין מי שבולט באופן מיוחד יותר מאחרים.

האם יש כלים טיפוליים מיוחדים שאתה קשור אליהם יותר, שאתה משתמש בהם יותר?
לא ולא. אני משתמש במה שמתאים ותואם, אך נדיר שאהיה בתפקיד המטפל. מה שאני נהנה ביותר ללמד הוא EMDR. אם אומר עוד, אני חושב שהבנת הטראומה כרוכה ביכולת שלך כמטפלת לחוש את המגבלות שלך ואת החוזקות שלך. אילו דברים מדליקים אותך ופותחים את עינייך ואלו לא. חשוב למטפל שיכיר את עצמו ולא להפריע להסביר מי את ומה כיוון הטיפול שלך. להיות כפי שאמרתי כבר למעלה, הגונה ומוסרית מבלי שתעצבני את בן או בת השיח.

מה המטרות, הכיוון הבא שלך?

מקווה להדפיס את ספרי הבא שנוצר עם שני קולגות (איליין סרלין ולנור וולקין) עריכה של ספר על שירותים פסיכולוגיים בעת מגפה. אני גם כותב מעין אוטוביוגרפיה.

בוא נעמוד רגע על התהליך של פרסום ספר. איך הרגשת במהלך כתיבת הספרים שלך, מה היה מאתגר ומה מתגמל?

קודם כל – הרבה ספרים. פרסמתי כשלושים ספרים. כל אחד וסיפורו שלו. כולם היו מאתגרים בדרכם אך רובם היוו סגירה של פרק בחיי – חיים נהדרים ומאד מתגמלים כיוון שכל פרק כלל מחבר שותף או עורך שותף או אחרים ששיחקו תפקיד מפתח בחיי.

חשוב לדעת מה מניע אותך לכתיבת ספר זה או אחר. יש ספרים שאני עורך וכותב עם עמיתים. אנחנו יושבים בקבוצות ומתעמקים בנושאים על פי תחומי הידע שחזקים יותר אצל כל אחד מהמשתתפים. חשוב שיהיה סיפור בתוך הצעת המחקר. לאחר שאני מבין את הסיפור ואת חשיבותו, הוא יוצר קשת שמארגנת ומחברת את כל העוגנים שנמצאים בו יחד.

שיווק הספר הוא גם חלק מהתהליך. נראה לי שבעת השיווק כדאי לדבר לא על משהו ספציפי אלא על המוצר בכללותו ולספר על המסע שהביא אליו

אתה ממש חלוץ, פורץ דרך, איזו מורשת היית רוצה להשאיר אחריך?
הכתיבה שלי תדבר בעדי, אני מקווה. אינני יודע אם אוכל להצביע על דבר אחד בלבד המורשת האקדמית שלי תהיה המסע חסר הפשרות להבנת הטראומה על כל מרכיביה והיבטיה והבנת התפקיד הקריטי של השכל הישר והסליחה.

כמה שאלות קצרות:

• איך אתה שותה את הקפה שלך? שחור
• איך אתה משחרר לחץ? כותב, מתאמן
• במה אתה חוטא? גלידה
• מה היית אומר לצ'ארלי ר. פיגלי בן העשרים? אני חושב שאת מתכוונת מה הייתי אומר לעצמי בגיל 20 כשאני יודע מה שאני יודע היום? אני חושב שבאותו זמן גיליתי כי מלחמת וייטנאם הרבה יותר מסובכת ממה שסיפרו לי עליה. למדתי על כך כיוון שלמדתי דיי וייטנאמית כדי לדבר עם מי שחיו שם ושיכלו לבטא את דעותיהם באופן חופשי. מאותה נקודה והלאה (נובמבר 1965) ראיתי הכל יותר בחדות. לא הייתי בטוח שאנו עוזרים. הצלחתי לכתוב לבית הספר שלי לשלוח שני טון אספקה של חומרים היגייניים וחומרי כתיבה (הייתי אז בן 21 וכמעט בסופו של הטיול) הייתי אומר לעצמי הצעיר: המשך ללכת, הטמע את הלקחים ועזוב את כל היתר, ואל תשכח את חבריך הווייטנאמיים. 
• האם זה המסר שהיית רוצה להעביר למטפלים? היה ענֵו, עשה את מלאכתך, היה אסיר תודה אם משהו עובד.