עלי ועל הבלוג

אני עדי בר וויטסון, עובדת סוציאלית קלינית, מתמחה בתחום הטראומה ומטפלת.

העיסוקים שלי בתחום עד היום היו מאוד מגוונים, מה שמשקף במידה רבה את הרעב שלי להבין וללמוד מכיוונים שונים כדי להרחיב את ארגז הכלים הטיפולי. בין הדברים שעשיתי-  טיפלתי בנערות במצוקה, אסירים בכלא חרמון ונוער בסיכון במסגרות פורמליות ובלתי פורמליות. הדרכתי קבוצות העוסקות בקשר בין הורה וילד, הקמתי והנחתי קבוצת אימהות-בנות טיפולית שפעילותה ממשיכה כיום במרכזי נוער שונים. ניהלתי קהילה טיפולית של נשים מכורות, שם גם הדרכתי צוות רב מערכתי וטיפלתי. כיום אני מנהלת את הוסטל "ענבלים" חיפה-הוסטל לנפגעי נפש צעירים.

במקביל לעבודה ולטיפול, אחרי התואר הראשון בעבודה סוציאלית ממכללת תל חי המשכתי לתואר שני במגמת טראומה באוניברסיטת חיפה, אותו סיימתי בהצטיינות יתרה, וכיום במסלול לימודי דוקטורט במגמת טראומה.

השילוב הזה בין לימודים ועבודה בשטח, בין תיאוריה ומחקר לטיפול בפועל הוא מבחינתי הליבה של עיצוב הזהות שלי כמטפלת. במהלך הלימודים נחשפתי לרעיונות רבים שהטביעו בי חותם וריגשו אותי, והחיבור הרגשי הזה הוא שאפשר לרעיונות האלה לצוף במפגש הטיפולי, להיות מתורגמים לרגע הייחודי בחדר עם המטופל- moment of meeting.

תמיד סקרן אותי להבין  איך התהליך הזה שבו תיאוריה הופכת לרגע טיפולי, עובד גם הפוך. איך מתוך מפגש עם מטופל בו משהו נוגע בנפש, צומח רעיון, מתפתחת המשגה וצומחת תיאוריה.

ראיתי מרצים ואנשי טיפול שמשתפים את הרעיונות שלהם בלהט והיה לי ברור שהרעיונות נולדו מתוך החוויה הטיפולית האישית שלהם. נהנתי לדמיין איך נראו המפגשים הטיפוליים האלו ורציתי לקבל הצצה אמיתית, מעבר לרמת התיאוריה לחוויה הראשונית שבה עלה הרעיון.

כך נולד הרעיון לבלוג הזה- הסקרנות הובילה אותי ליצור קשר, וליזום מפגש אישי, משוחרר וחופשי, בסֶטִינְג אחר, נוח יותר. מפגש בו אוכל לחבר בין התיאוריה לחווייה ובין הרעיון לאדם.

אני מאמינה שמטפל צריך להיות בתהליך בלתי פוסק של למידה, הדרכה משמעותית והרחבת סט הכישורים. שיחות בין אנשים, בגובה העיניים, מייצרות בעיני מרחב מפתח ,מעצים ומעודד הקשבה ודמיון שמאפשר בדיוק את הלמידה הזו. את המרחב הזה רציתי לחלוק עם קהילת המטפלים.

קצת על הבלוג:

בבלוג שאיפתי היתה לנהל שיחה עם מי שיושב על הספה כבר כמה זמן, חושב, מקיים, חוקר וכותב- טיפול.

לא רציתי עוד הרצאה באוניברסיטה, או יום עיון, לא רציתי עוד הדרכה, או לקרוא מאמר. רציתי לשמוע באופן ישיר, כנה ופתוח, איך זה להיות בתחום הזה, אחרי שכבר עברת איזו כברת דרך.

כששלחתי את המייל בו אני מזמינה אנשי טיפול ותיקים לא ידעתי מה יהיו התגובות- חלקם חוקרים וכותבים, חלקם מלמדים, כולם מטפלים בדרכים שונות כבר שנים ולכולם תרומה ייחודית לתחום. האם יעדיפו לשמור על פרטיות, ישמרו על מרחק ויסרבו למפגש אישי? אולי נוח להישאר מאחורי הפודיום, המאמר, עמדת המטפל או המדריך? ואולי דווקא ישמחו על ההזדמנות לפנות לקהל המטפלים בדרך אחרת? האם יבחרו לפגוש אותי לקפה במקום ציבורי? או שדווקא יעדיפו את הפרטיות שבקליניקה הפרטית או אף בסלון ביתם? קיוויתי שהרצון לחלוק מהדרך, הידע והחשיבה, ינחה אותם ושעם בקשה מנומסת, הזמנה לקפה עליי, וקצת צמא אמיתי של מטפלת צעירה שחוקרת  את הדרך, יראו גם הם בשיחה זו הזדמנות, וישמחו בה.

שמחתי לגלות שרוב המטפלים אליהם פניתי עד כה שמחו לפגוש אותי. המפגש הזה הוא מה שהוליד את הבלוג הזה.

כמה תודות לאנשים שעזרו להביא את הבלוג הזה לעולם:

ללירון לביא טורקניץ' המוכשרת על הייעוץ והיישום העיצובי, התמיכה הטכנית והנפשית בכל מה שקשור בהקמת הפלטפורמה של הבלוג וההשראה ליזום אותו מלכתחילה.

לבן זוגי טל, בנותי החייכניות גילי ורוני וכרובי הכלבלב השובב על היותם הם.