ראיון עם ג׳ינה רוס

יש משהו באישה הזו שמצליחה לחבר בין מה שקורה בחדר בין מטופל למטפל לתיקון העולם כולו. האמונה שלה במטרה מדבקת והכל נאמר בכזו צניעות שמזכירה מנהיגי עולם גדולים. 
ואכן ג'ינה רוס היא מנהיגה עולמית בתחום הטראומה. מעבר לשבעת הספרים שכתבה, היא המייסדת והנשיאה של המכון הבינלאומי לטיפול בטראומה בישראל ובארה"ב, ומייסדת מרכז הטראומה בבי"ח הרצוג. היא דואגת להפיץ את המסר ולהנגיש את הכלים בהרצאות, בכנסים ואפילו ביוטיוב.
הראיון הזה הוא קריאת חובה לכל מטפל, מאפשר ומשחרר ונותן פרספקטיבה של שנים שלפעמים קשה לראות בין פגישה לפגישה. ספיציפית בתחום הטראומה, היא גילתה לי מרחב חדש ומרתק.

 

 


איך היית מציגה את עצמך?

אני רואה את עצמי כבת, כאישה, כאם, כאחות וכחברה. אני דוברת שבע שפות, עברתי בחיי שמונה מדינות הנמצאות על ארבע יבשות שונות. אני רואה את עצמי כאישה רב תרבותית ואני בהחלט רואה את עצמי כיהודייה; כלומר כבת לשבט מסוים, השבט היהודי שהוא חלק מהשבט האוניברסלי, מהמין האנושי כולו. ואני חושבת שזה כל העניין: השבטי והאוניברסלי בעת ובעונה אחת. משפחתי ואני ברחנו משתי מדינות בזו אחר זו, מתוך כורח; לא תמיד עברתי מבחירה. לכן אני רואה את עצמי כילדת פוסטר של היהודי הנודד בעולם היהודי.

 

 

אני גם פסיכותרפיסטית שרכשה מספר טכניקות טראומה שונות ולמדה דינמיקה משפחתית ומערכתית. התאמנתי והוכשרתי כמטפלת מערכתית. אני גם מאמנת בכירה בינלאומית של חוויה סומטית, [1] טכניקה חדשנית מאוד לריפוי טראומה ועושה זאת כבר עשרים וחמש שנה או יותר. בתוך כך התאמנתי גם בפתרון סכסוכים, ואני מעבירה קורסים בחלקים שונים של העולם, בנפרד מהעברת הכשרות SE.

 

 

אני המייסדת והנשיאה של המכון הבינלאומי לריפוי טראומה בארה"ב ובסניף בישראל. בנוסף, יש לי מרפאה פרטית שבה אני משרתת אנשים מחמישים תרבויות שונות. בטיפולים אני משתמשת בכל שבע השפות שאני דוברת בהן. חבר אמר עלי שאוכל לתקשר עם כשני וחצי מיליארד אנשים ברחבי העולם.

 

 

 

 

איך הפכת למטפלת? איך התחלת?
כשנשאלתי בהיותי בת חמש עשרה, "מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה" עניתי שאני רוצה להיות מטפלת ואמנית. "מה זאת אומרת?" הם שאלו. ועניתי, "אני רוצה לעשות את שניהם". אל תשאלי אותי איך, אך כבר בגיל הזה ידעתי זאת. תמיד התעניינתי באנשים ובאמנות. תמיד הקשבתי לאנשים ונתתי עצות – גם כשלא ביקשו – זה היה נחמד לפעמים ולפעמים פחות אולי עבורם… כך שהחלטתי שעלי לעשות את הייעוץ כמקצוע בדרך הנכונה ולאמן עצמי כמטפלת.

 

 

בכוונתי היה אכן להתחיל בתחום הטיפול אלא שגרתי אז בברזיל, וכיוון שהתואר הראשון שלי היה תואר אקדמי-צרפתי והאקדמיה בברזיל לא הכירה בו, התחלתי את הלימודים שלי שם באמנויות. תחום האמנויות הביא אותי להחלטה לעלות לארץ ולנסות לקבל מלגה בבצלאל, באקדמיה לאמנות, שיש לה מוניטין בינלאומי. עשיתי עליה והגעתי לישראל כשהייתי בת עשרים ושלוש. כדי להכין את עצמי כראוי ללימודים בבצלאל התקבלתי ללימודי עברית באולפן. אלא שתשעה חודשים לאחר מכן, עוד טרם תחילת שנת הלימודים, פגשתי את מי שהפך מאוחר יותר לבעלי ועזבתי את ישראל. כך שהחיים שלי מאוד קשורים לישראל. למרות שנולדתי בסוריה, גדלתי בלבנון ובברזיל, שם למדתי בבתי ספר צרפתיים.

 

 

נולדת וגדלת בסוריה.
נולדתי בסוריה; כשהייתי בת חמישה חודשים, עזבנו את סוריה בן לילה. ברחנו ללבנון. (כשעליתי לארץ, עשרים ושלש שנים לאחר מכן, ראיתי תמונות של עצמי כתינוקת מאותו אירוע) המשפחה שלי הייתה בין כמה משפחות ספורות שהצליחו לשכור מטוס פרטי והיו האחרונות לעזוב באופן גלוי. זה היה המטוס האחרון שהמריא לפני שסגרו את השער ליציאתם של יהודים. דודתי, אחותה של אמי, הייתה אמורה לבוא איתנו במטוס עם משפחתה אבל החמיצה את הטיסה כיוון שעלה לה חום גבוה מרוב חרדה, היא נשארה שם אותו לילה ונתקעה בסוריה לעוד חמש עשרה שנה עם משפחתה.

 

 

בלבנון היו לנו חיים נפלאים מאוד, אבל ב-1958 התחילו הצרות. פצצה נפלה על אחד הבניינים ברחוב שלנו וניפצה את החלונות בדירה שלנו. שוב, הורי הבינו את המצב ותוך שלושה ימים התארגנו לעזיבה חפוזה.

 

 

לאן עברתם מלבנון?
הגענו לטורקיה. שוב, היינו המטוס האחרון. הטיסה שלנו הייתה האחרונה לפני שרשויות לבנון סגרו את שדה התעופה בגלל הגעת החיילים האמריקאים. מטורקיה נסענו לאירופה. ביליתי שישה חודשים באיטליה, שם התגוררה משפחתי במלון מגורים, שם פגשתי פליטים יהודים רבים ממצרים. משם עברנו לשהות שישה חודשים בשווייץ כשכל הילדים נשלחו לבית ספר פרטי צרפתי לכמה חודשים. חיכינו שהמסמכים שלנו יעברו לברזיל. וכשהגיעו הפלגנו באוניה במסע שנמשך כשמונה ימים. הייתי בת שתים עשרה כשהגעתי לברזיל. בגיל עשרים ושתיים עברתי לישראל; כאמור, פגשתי את בעלי ויחד נסענו לארצות הברית. עברנו לקנדה לשנה, ושבנו לארצות הברית.

 

 

בהחלט, זהות בינלאומית!
כן, אבל השארתי את הלב שלי בישראל וידעתי שאחזור. יש לי הרבה קרובי משפחה בארץ. אך זאת לא רק הקרבה המשפחתית, אלא באמת הקשר ליהדות והקשר לעם היהודי. אני מרגישה שיש לי משהו לתרום. זה מרגיש נכון: כי יש לי את הצד האשכנזי והמזרחי-ספרדי. גדלתי כמזרחית, קיבלתי חינוך צרפתי, ואז ביליתי שנים רבות בצפון אמריקה. אני מאמינה שהייתה לי החשיפה הנכונה להבין את כל האתניות הישראליות.

 

 

את גם מדברת ערבית?
כן, ערבית היא השפה הראשית שלי. אך לא שפה שבה אני קוראת וכותבת כיוון שהרי את כל לימודיי עשיתי בבית ספר צרפתי החל מילדותי בלבנון. למרות שדיברנו ערבית בחצר בהפסקות, ובבית, כל הלימודים שלי היו בצרפתית.

 

 

יש מקום לתהות עד כמה טראומטיים היו המעברים הרבים בילדותך?
ובכן, הנה מה שכל כך מעניין. מעולם לא הסתכלתי על ילדותי והתבגרותי כטראומה, למרות שכנראה יש בה אלמנטים של טראומה. המעבר הראשון שלי היה כשהייתי בת חמישה חודשים, לא הייתי מודעת לו כלל ואני לא יודעת בדיוק איך המעבר הזה השפיע עלי. כשעברנו מלבנון, דודי כבר עזב לברזיל כמה שנים קודם לכן, והוא שלח לנו גלויה של הקרנבל שעוררה בי ריגוש וציפיה. לא רק שאני לא מרגישה שהייתי בטראומה, הרגשתי כאילו אנחנו הולכים לקראת הרפתקה גדולה.

 

 

עם זאת, אני חושבת שהמעבר לברזיל הביא קושי להוריי שהיו צריכים להסתגל למציאות לא מוכרת בעליל עם שמונה ילדים בוגרים. מה שעזר הוא שהייתה לנו קהילה מאוד יציבה ותומכת. הקהילה היהודית הסורית שהתארגנה בברזיל, דרכה הרגשנו מחוברים לסביבה. מעולם לא הייתה לי זהות של פליטה, תחושה או מחשבה על עצמי ככזאת. מעולם לא פעלתי כפליטה ולא הזדהיתי עם המעמד הכרוך בכך. מה שהרגשתי הוא שהיה לנו מזל כפול שהופיע פעמיים בהיסטוריה של המשפחה שלנו. המזל לעזוב את סוריה בזמן ולחיות בלבנון כאשר הייתה בגדולתה ולאחר מכן לעזוב את לבנון לפני מלחמת האזרחים. נראה שלא עברנו את התקופות הקשות, אלא זכינו בתקופות הטובות.

 

 

אכן, במעברים הרבים איבדנו את היציבות וההמשכיות שאפשר לזכות בה במושב של קבע אך מאידך נחשפנו – בני משפחתי – לדברים שהקהילה היהודית בברזיל שצמחתי בה בבגרותי לא הייתה רגילה אליהם; אז יש את כל אלה יחד.

 

 

מה אם כן הוביל אותך לטיפול בטראומה?
אכפת לי מאנשים שסובלים.

 

 

ואיך הדבר התבטא בילדותך?
יש לי זיכרון שכמעט מביך לדבר עליו. הייתי אז בת שתים עשרה, ממש כשהגענו לברזיל, הלכנו לבקר את משפחת דודי ובחצר ראינו את בת דודי וסביבה קבוצת ילדים. היה ברור שהם ממש מטרידים אותה ואני התחלתי לצעוק עליהם בערבית כי רק הגענו ועדיין לא רכשתי את השפה הפורטוגזית. עוד הייתי צעירה מאד ונראה שהייתה בי הרוח שקיימת כשאת בגיל הזה. הרבה מאוד שנים לאחר מכן, בת דודי, זאת שהציקו לה, סיפרה לי כמה מביכה הייתה מבחינתה ההתערבות שלי – הילדה שמנסה להגן עליה בשפה ערבית. כלומר, זה בעצם לא היה מאוד מועיל, אבל זה פשוט מי שאני.

 

 

יש לי עוד זיכרון מהתיכון בברזיל. כצופה בטקס-מעבר מטופש שבו היו מניחים את אחד הנערים על השולחן ומדגדגים אותו ומכים אותו בחלקיו הפרטיים. כל כך כעסתי! אבל הנער עצמו, קיבל על עצמו, כאילו אמר לעצמו, בסדר, צריך לתת לזה לקרות. הייתה שם פעולה לא מקובלת, ברמה שגורמת סבל. ואותי זה קומם.

 

 

כלומר, הטיפול בטראומה לא החל בהכרח מההיסטוריה הרגשית שלך?  

 

 

נכון, מאוחר יותר הבנתי שמבחינתה של אמי, ללא ספק, הפרידה מאחותה בלבנון, אחותה שנשארה מאחור בסביבה עוינת ליהודים הייתה בוודאי מאד טראומטית. שלא לדבר על מעבר של משפחה עם שמונה ילדים ממדינה למדינה, למרות שלהורי היו את האמצעים הכספיים לעשות את זה. אך מה שריכך את חווית ההגירה, הייתה העובדה שחיכתה לנו משפחה בברזיל. וסביב המשפחה, הקהילה היהודית במקום. מעולם לא הרגשנו שאנחנו פליטים עניים אבודים המתמודדים עם שנים על גבי שנים של קשיים. נראה שמה שעברנו היה הרבה יותר טוב ממה שהיינו עוברים בסוריה. זו הייתה החוויה האישית שלי; בלי להסתכל על החוויה של ההורים שלי.

 

 

תארי את הצעדים הראשונים בתהליך המקצועי שלך.
בתחילת הפעילות המקצועית, לא הטראומה עניינה אותי כמו שעניינה הצמיחה הרוחנית. על כך עבדתי עם לקוחותיי ושמתי את הדגש העיקרי. אלא שתוך כך גיליתי איך טראומה באמת מנתקת אנשים מהרוחניות שלהם, מהיכולת לחיבור פנימי. והגעתי לקריאה של דו"ח על העלות האסטרונומית של הטראומה בעולם. זה היה מדהים! השתאיתי מהעוצמה של הטראומה ותוצאותיה. ואז פגשתי את פיטר לוין, היוצר של SE,[2] שאמר שני משפטים שנתנו כיוון ברור לחיי. הוא אמר שהטראומה היא שורש האלימות והזכיר את היכולת המובנית לריפא מערבולת הטראומה יכולה להביא למערבולת הריפוי. חשבתי, "וואו, אם זה נכון, אנחנו יכולים לרפא את כל העולם. אנחנו יכולים לעשות ריפוי ברמה הגלובלית." כך החלה משימת חיי. וזה מה שעשיתי בעשרים וחמש השנים האחרונות.

 

 

מעבר לעבודתי כמטפלת, עבדתי קשה מאד – משך שנתיים – בגיוס הכספים שיאפשרו להביא את פיטר לישראל כדי להציג כאן את הטכניקה שלו. הביקור שלו היה בהחלט אירוע מוצלח ביותר. דני בראון היה השותף שלי לפרויקט, חלוקת העבודה בינינו הייתה שאני זו שמגייסת את הכספים, (למרות שכלל לא הוכשרתי למלאכה הזאת אבל הייתי נחושה להביא את פטרוס לישראל) ודני בראון הוא שאירגן. הוא היטיב לעשות לאורך הדרך. בזכות הצלחת הכנס קיבלנו כסף להקים מרכז טראומה בירושלים. כך המרכז הזה נולד. הצלחנו להביא לכנס עשרים וחמישה חוקרים בעלי שם. בראשם את הפסיכולוג בסל ואן דר קולק,[3] דוד גרנד מ-MDR, משתתפים מטורקיה ופלסטינים רבים. זה היה באמת אירוע גדול.

 

 

חשבתי פשוט ל"השאיר" את פיטר ו-SE בישראל ולחזור לחיי. אבל שנה לאחר מכן, החלה האינתיפאדה והסגל של SE סירב לשוב לישראל כך שהפכתי למאמנת והתחלתי ללמד בישראל בתקופה הקשה ההיא. דבר שכלל לא היה בתוכניות שלי. אך הרגשתי צורך ללמד את הטכניקה. לעזור לאנשים, לעזור ולהתרחב ולפזר את הידע.

 

 

מה שהניע אותי הייתה ההכרה שאני כאן מגויסת למשימה בעלת ערך בכל הווייתי ואין טעם שהבשורה תגיע למאות ספורות בלבד! כך עלה הרעיון לכתוב את הספר לתקשורת. כשעשיתי את המחקר שלי לקראת כתיבת הספר, הבנתי שיש עשרה מגזרים חברתיים שונים שכולם מתממשקים לטראומה, או יוצרים אותה, מרפאים אותה או מכילים גם זאת וגם זאת. בנקודת הזמן ההיא התאמתי את מודל רוס[4] לתחום הריפוי בטראומה ברמה הלאומית. מתוך זה צמחה הרמה הכללית-גלובלית, שעוברת דרך עשרה מגזרים חברתיים שונים. אם כל מגזר יבין איך גרם טראומה לבוחריו, ואיך יוכל לעזור להם להחלים, נוכל להפיץ את רמת הריפוי לחברה בכללותה.

 

 

זאת הייתה תחילת ההגדרה של המשימה. עברתי לעבוד שישה ימים בשבוע, שש-עשרה שעות ביום במשך עשר או חמש עשרה השנים הבאות. אני מגיעה לישראל מלוס אנג'לס חמש פעמים בשנה, ופעם בשנה נוסעת לברזיל לבקר את המשפחה שלי.

 

 

ככה זה התחיל.

 

 

ובכן, תודה על הסיפור מעורר ההשראה, ועל האופן שבו את מגדירה את הכללי-גלובאלי והלאומי, בחיבור המתמיד והבלתי נפרד עם המקום האישי. ממש פותח את הראש.
מהחיבור הזה אנחנו עשויים, נכון? אנחנו פרטים שסביבם נסובים המעגלים של המשפחה הגרעינית, המשפחה המורחבת, הקהילה, כל תתי הקבוצות שאנחנו שייכים אליהן, הדת, האמנויות, הידע, הלימודים, ואז העיר, האומה והיבשת. אנחנו מסתכלים על היבשות והגלובוס, ועל המשותף בין העמים. השפות שאני דוברת כוללות אוכלוסייה עצומה; אני חושבת על כמה מדינות מדברות ערבית, כמה מדינות מדברות ספרדית, כמה מדינות דוברות אנגלית וצרפתית כשפה הדיפלומטית שלהם, כל האנשים האלה מדברים את כלל הלשונות שאני מכירה. לתובנה הזאת הייתה השפעה עצומה. היא הייתה גלובלית מעצם טבעה והגיעה באופן הכרחי. החיבור בין האישי לגלובלי היה מאוד ברור לי מההתחלה, מראשית הדרך.

 

 

אני חייבת לשאול: במהלך החיים המקצועיים שלך, נחשפת להרבה אירועים טראומטיים והרבה סיפורים טראומטיים. מה עזר לך להתמודד עם החשיפה?
יש כמה דברים. קודם כל, החיים האישיים שלי מאוד מוגנים. יש לי משאבים רבים. יש לי את בעלי הנפלא, הילדים והנכדים שלי, אז יש לי משפחה נורמטיבית. יש לי בית נפלא. בעלי מגדל גינה יפה שאני נהנית ממנה כל זמן שאני עובדת מהבית שלי. אני מחוברת למשפחה המקורית שלי בברזיל. אנחנו מדברים הרבה. הם באים לבקר ואני מבקרת אותם שם. כך שאני מאד נתמכת על ידי המעגלים הקרובים אלי.

 

 

דבר נוסף שעוזר לי הוא משפט שאמר לי פעם פסיכיאטר ילדים בהוואי ונשאר אתי. הוא דיבר על דיסוציאציה יצירתית, מה שאומר שכשאת נפגשת פנים אל פנים עם טראומה, אל תתני לה לחדור אליך. את תזדהי עם המטופל, אבל אף פעם אל תשימי את עצמך בנעליו  באופן שבו תחשבי, "אהה. אם זה היה קורה לי". אם תעשי זאת תיכנסי לטראומה בעצמך. נראה שיש לי יכולת טבעית מאוד לניתוק יצירתי. אני מנסה עכשיו להקנות את הדיסוציאציה היצירתית לתלמידים שלי. קיבלתי את היכולת הזו מלימודיי באופן חלקי אך מן הסתם היא נובעת גם מהיהדות שלי וגם ממה שהוריי העניקו לי.

 

 

רוחניות, אמונה, את מדברת על זה? מאיפה השגת את הערכים שלך?
כן. אבי לא היה אדם משכיל במיוחד כי נאלץ לעזוב את בית הספר כדי לפרנס את משפחתו, אבל הוא היה חכם להפליא ומדהים במעשי ידיו והצליח ללמוד לפרנס את משפחתו בכבוד. הוא היה מאוד מחובר לאמונה בדרך ראשונית מאוד. ללא פקפוק ללא  אינטלקטואליזציה של האמונה שמביאה לספק שכרוך במאמץ האינטלקטואלי. הוא תמיד היה אומר שלא משנה מה יקרה, אלוהים יספק, אלוהים ידאג לדברים. זה היה זה! זו הייתה התשובה כל הזמן!

 

 

לימודיי שלי ביהדות הראו לי שאנחנו עם של אנשים שנאחזים בתקווה, גם כשנראה שלא נותרה תקווה. אני קוראת לגישה הזאת: "תקווה מעבר לתקווה" זאת המהות שמגדירה אותנו כעם והמהות שמגדירה את המשפחה שלי, האני מאמין שלנו. הניצחון ההיסטורי היהודי וגם המשפחתי: לא משנה עם כמה קשיים התמודד אבא שלי, הוא מצא דרך להתגבר עליהם.

 

 

אמא שלי, הייתה מדהימה! הרפתקנית, חלוצה, האישה הראשונה בקהילתה שנהגה, שנעלה מגפיים, היה לה שיער ארוך והיא הייתה לבושה יפה מאוד. והיה לה לב נפלא, ותפיסת עולם נאורה, כאילו לא שמעה אף פעם על דעה קדומה. היא לא הבדילה בין אנשים עם אמצעים לבין אלה שלא היה להם דבר, לא הבדילה בין עניים לעשירים, בין שחורים ללבנים. אפשר היה לראות מהדברים שעשתה שהיא נולדה להעניק ולתת. מעולם לא יכלה לשבת בשקט, תמיד הייתה קמה לעשות משהו, לעזור לאנשים אחרים. היא נהגה להסיע את כל החברים שלה לכל מקום שהיו צריכים ללכת ולדאוג לכולם כל הזמן. היא, לדוגמה, זו שהפיקה את החתונות של כל הדודים שלי.

 

 

בעצמה לא חיה את החיים שהייתה רוצה, אבל לי שידרה את המוטיבציה לחופש. היה חשוב לה שאזכה בעצמאות. כשהחלטתי לנסוע לארץ על מלגה ואבא כמובן התנגד, התעקשה אמא שזה הדבר הטוב ביותר עבורי. היא אמרה, "אצטער שאת לא כאן, אבל זה הדבר הנכון בשבילך". היא הייתה מאוד ברורה בעניין וזו הייתה הקרבה אמיתית כי זאת מי שהיא הייתה. בסופו של דבר קיבלתי תמיכה משמעותית משניהם בדרך שיצאתי אליה ואני חושבת שזו המתנה הכי חשובה שקיבלתי.

 

 

הם בטח היו הורים נהדרים כי הסיפור שסיפרת על המעברים בימי ילדותך בין שלוש מדינות והעובדה שלא סבלת כילדה רק מוכיח כמה הגנו עליך.
הם היו אנשים מאוד יוצאי דופן. אם הם עצמם היו מתחנכים וגדלים עם האפשרויות והתנאים שהעניקו לי, הם היו מטביעים את חותמם על העולם, לא רק על משפחתם. מאוד ברור לי הדבר. את יודעת. לכל כך הרבה אנשים מדהימים יש את היכולת אבל לא את ההזדמנות. וכשנוכחים בכך נשבר הלב ממה ששאר העולם מפסיד.

 

 

ואילו את כאמא, איך כל העבודה שאת עושה משפיעה עליך?
צריך לזכור קודם להיות אמא, סבתא לפני הכל. הדבר האחרון שהילדים שלך רוצים זה שתהיי המטפלת שלהם. לכן צריך לשמור על גבולות בין העבודה ובין המשפחה. חשוב להישאר אמא שלא הופכת למטפלת. נכון שמה שאת יודעת באמת יכול לעזור לילדים שלך; וכשהילדים יזדקקו לעזרתך, הם יבקשו ממך את מה שהם צריכים מיוזמתם.

 

 

האם את יכולה לחלוק אתי סיפור מסוים מחייך שהטביע את חותמו באופן מיוחד?
ובכן, היה משהו מאוד נוגע ללב, לפני שנים רבות בירושלים כאשר רב אחד איבד את בנו בפיגוע. הטראומה הביאה אותו לטיפול אצלי. זה היה בתחילת שנות ה-90, מאוחר יותר בהיתקלויות שהתרחשו כמה שנים לאחר מכן, נהרגו עשרים וארבעה אזרחים וחיילים מהצד הישראלי ובעקבות זאת צה"ל נכנס למבצע צבאי. הרב, האב השכול שהכרתי היכרות אישית כמטופל וכתלמיד בכיתה שלי, היה אב לתשעה ילדים (שאחד מהם נהרג) והחליט להגיע כפרמדיק לאזור הלוחמה כדי לעזור; ואז הוא עצמו נהרג כחובש בעת שסייע לחיילים האחרים. אך אני הכרתי אותו בחייו, בטראומה ממות בנו, באבל על הזמן שהחמיץ עם בנו. עבדתי איתו כדי לעזור לו להתמודד עם הטראומה שלו, כך שיוכל  ליהנות מהזיכרון של אהוב לבו. זה קרה לפני הרבה מאוד שנים והסיפור האישי נשאר איתי כל הזמן.

 

 

ההגדרה של טראומה מתייחסת לאנרגיה המופקת מהורמוני הלחץ שתקועים במערכת ומתנועות הגנה שמהלכן לא הושלם. את יכולה לקרוא על כך בספר שלי. האנרגיה החולנית מוחזקת היכן שהיא נמצאת בגוף. היא היא שפת הגוף, שפת התחושות. תחושות הן הכמות הקטנה ביותר של אנרגיית טראומה ושם נמצא הנס. אם את מתמקדת בתחושה אחת בכל פעם, מערכת העצבים משחררת. השחרור קורה לעתים קרובות לאחר נשימה עמוקה שמגיעה מעצמה; או עם פיהוק, רעד וזיע, זיעה חמה, גל חום, גרגור של הבטן וצמרמורת. אלה סימני שחרור. את משחררת תחושה אחת, ולאחריה עוד אחת ועוד אחת עד שאת משחררת את כל האירוע הטראומטי. זה מה שצריך: לפרוק ולשחרר את האנרגיה הטראומתית שתקועה במערכת, וזה מה שעשיתי עם הרבי.

 

 

האם טכניקה זו עוזרת לך להתמודד?
כמובן, זוהי טכניקת רגולציה עצמית. מה שאומר שגם אנשים ללא עזרה מקצועית יכולים להשתמש בה בעצמם. כל אדם צריך לדעת לווסת את עצמו, לחוות מצבים קשים בלי להפעיל אחרים, בלי להיכנס לתגובות קבועות, בלי לפגוע בעצמו ובלי לפגוע בציבור או בגורמים הסובבים אותו – חיילים, שוטרים, פוליטיקאים.

 

 

אם את רוצה את המסר שלי, המטרה שלי, אני שואפת לכך שכולם בעולם ברמה הגלובלית ידעו איך לווסת את עצמם באופן אוטונומי. היכולת הזאת תעזור להפחית אלימות וחוסר סובלנות ולפתוח את ליבם של אנשים לחמלה ולהבנה. בספר שלי אני מציגה את כל ההבדלים הבין-תרבותיים שאנשים צריכים להבחין בהם כדי להבין אלו את אלו. המטרה היא לגרום לאנשים ברחבי העולם להכיר את ההשפעה של טראומה ולתת להם את היכולת למצוא את הפתרונות לשחרור הטראומה או להפחתה שלה. עלינו להגיע לכך שזה יעשה ברמה הגלובלית על ידי הציבור הרחב עצמו. פעולה כזאת לא יכולה להיעשות על ידי מטפלים.

 

 

זאת שאיפה מרשימה.

 

 

אני רוצה עתה לשאול לסיכום, איך היית מתמצתת את המסר שלך על טיפול?
טיפול הוא תהליך מאוד אינטימי ואותנטי. אני חושבת שהדבר החשוב ביותר הוא באמת להגיע לנשמה של המטופל. אנחנו לא באים לתת למטופלים את החוכמה שלנו. אנחנו באים לחלץ את החוכמה שלהם מתוכם. חשוב שנאמין בבירור ביכולת הטבועה באדם להחלים.

אנחנו צריכים לאפשר הרבה שקט, להקשיב בקשב רב ולחכות ולראות מה ייצא מהמפגש בין שני האנשים בחדר. הריפוי לא נמצא בידיים שלנו, אנחנו רק ערוצים. לפעמים נעשה כמיטב יכולתנו, אבל המטופל אולי לא יהיה מוכן. יתר על כן, לעיתים יעבור זמן עד שהמטפל הנכון יפגוש את האדם הנכון, שאולי לא היה מוכן קודם ולכן כבר הלך לעשרה מטפלים לפנינו. זה לא אישי. לפעמים, אלו שלפנינו עשו עבודה מדהימה אבל החיים של המטופלים באים וסוטרים בפניהם והם נופלים. בפעמים אחרות את עובדת קשה מאד עם המטופלים ונראה שיש הצלחה והם חשים טוב יותר אבל רק משום שמשהו יפה קרה בחייהם ולא היה לך שום קשר לזה. החכמה היא לצעוד בענווה ולקבל את כל התרחישים האלה. להסית את האגו שלך מהדרך, משימה כמעט יומיומית שמחייבת תרגול יומיומי. את צריכה להיפרד מהחשש להיות ללעג, עלייך פשוט להיות אוטנטית כמטפלת.

זו המשימה שלנו, לתת תקווה למטופלים כי הטראומה גוזלת מהם את הסיפורים שלהם וזה מה שיש לנו להעניק להם חזרה בחייהם. את היכולת לספר את הסיפור שלהם בעצמם. כך יוכלו להתמודד עם כל דבר. בני אדם יכולים לסבול הרבה, היכולת לסבול את החיים, להתמודד, היא עצומה.

 

 

 

 


 

 

 


 

 

[1] החוויה הסומטית SE – היא שיטת טיפול וריפוי טבעית.

 

 

[2] ד"ר פיטר לוין הקים ארגון שמשתמש בשיטת SE – החוויה הסומטית, העוזרת לאנשים להגיע לריפוי מחוויית טראומה קשה גם לאחר שעברו שנים מהאירוע.

 

 

[3] בסל ואן דר קולק נחשב למומחה בינלאומי מוביל בתחום הטראומה, במיוחד בהשפעותיה על המח, הגוף ומערכת העצבים.

 

 

[4] מודל "חמשת שלבי האבל" של הפסיכיאטרית קובלר-רוס