שיחה עם ג'ודית לואיס הרמן

-כמעט כל המרואיינים/ות הקודמים שלי ,ציינו את ג׳ודית לואיס הרמן כמקור השראה עבורם/ן. ואכן אין כנראה תרומה גדולה יותר להמשגת הטראומה מאשר זו של ג'ודית לואיס הרמן. גם אצל אנשים שלא מגיעים מהתחום, תוכלו למצוא את הספר המכונן שלה "טראומה והחלמה" על המדף, (גם אני באופן אישי, קראתי אותו לפני ומלפנים, כולל סימונים בעיפרון, מה שאני לא עושה בדרך כלל…)
אז באומץ רב, החלטתי שאציע לה להתראיין לבלוג שלי, ולשמחתי הרבה – היא נענתה! זכיתי לשבת במשך שעה וחצי לשיחה כנה להפליא עם אחת מגיבורות המקצוע שלי בתחום הטיפולי.

כששאלתי אותה איך העיסוק בטראומה השפיע על ההורות שלה, ענתה לי שהלכה בקביעות עם הבת שלה לשיעורי קרב מגע. כששאלתי מה הפרויקט הבא שלה…. נדהמתי (בשביל לגלות מהו, אתם יודעים מה לעשות- לחצו על התמונה לראיון המלא).

---

הראיון נערך בשפה האנגלית ותורגם על ידי Adi M

---

eller . ניתן לקרוא אותו בלינק כאן באנגלית.

אני גאה להזמין אתכם/ן לראיון מיוחד במינו, עם אישה מיוחדת במינה- ג'ודית לואיס הרמן!

ג'ודית: היי!

עדי: לפני שנתחיל, אני חייבת להגיד שאני ממש מתרגשת! זה כבוד גדול שהסכמת להשתתף בראיון הזה.

איך היית מציגה את עצמך למישהו זר?

אני פסיכיאטרית שמתמחה בהשפעה של אלימות בין אישית על הנפש, או בטראומה נפשית, אם להשתמש במושגים האלה.

 

תוכלי לספר בבקשה על צעדייך הראשונים כמטפלת?

עשיתי את צעדיי הראשונים בתחום במהלך תקופת ההתמחות הפסיכיאטרית שלי ב-1970, כשהתחלתי לפגוש מטופלים שאושפזו בעקבות ניסיונות התאבדות או התקפים פסיכוטיים או מצבים חמורים אחרים. את שנת ההתמחות השנייה שלי גם העברתי במתקן אשפוז בבית חולים ציבורי גדול. באותם ימים עדיין היו קיימים מה שנהוג לכנות "בתי משוגעים", שאנשים עם בעיות נפשיות חמורות שהו בהם במשך שנים, ועשיתי את ההכשרה שלי שם. אבל לאורך הדרך, מצבם של חלק מהמטופלים שאושפזו שם השתפר והם עזבו את בית החולים, ואני המשכתי לטפל בהם באופן קבוע כמטופלי חוץ. נזרקתי למים העמוקים וככה למדתי, אם אפשר לנסח זאת כך.

כדאי שאציין שבמהלך התואר הראשון שלי התנדבתי להיות חלק מקבוצה שהלכה לבית חולים לחולי נפש כדי לבלות זמן עם המטופלים במחלקות, כך שזו לא הייתה החשיפה הראשונה שלי לאנשים עם מחלות נפש, אבל זו הייתה החשיפה המקצועית הראשונה שלי.

האם היה גורם משמעותי בהיסטוריה האישית שלך שגרם לך להפוך למטפלת?

בהחלט. אני מניחה שהגורם המשמעותי היה שאמי הייתה פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית. הייתה לה מרפאה פרטית בבית שלנו, היא לקחה חלק במחקר אקדמי ובהמשך לימדה גם בייל. אז אני מניחה שהיא הייתה ההשפעה הראשונה בבחירת המקצוע שלי.

האם את זוכרת אירוע או אירועים ספציפיים שהייתה להם השפעה מעצבת עלייך כמטפלת?

כן, הייתי אומרת שהיו שני אירועים. הראשון היה בזמן שעשיתי את ההתמחות שלי וטיפלתי בשתי נשים ששהו במתקן אשפוז לאחר שניסו להתאבד, ובמהלך העבודה עם שתיהן הן חשפו היסטוריה של גילוי עריות מצד האבות שלהן. במקביל להכשרה שלי כמתמחה, השתתפתי גם בקבוצה להעלאת המודעות הפמיניסטית ולמדתי מהחוויות האישיות שהאנשים בקבוצה שיתפו בהן על השכיחות של אלימות כלפי נשים ועל ניצול מיני. הודות לכך, הייתי מסוגלת להשתמש במסגרת הרעיונית הזאת כדי להקשיב למטופלות שלי מבלי לערער על העדויות שלהן או להפחית מערכן. לקחתי אותן ברצינות. התברר לי גם כיצד החשיפה המוקדמת לחיים כאובייקט מיני עיצבה את ההתפתחות הפסיכולוגית שלהן והובילה אותן לסוג התיעוב העצמי והייאוש שהביא מאוחר יותר לניסיונות ההתאבדות. כך שראיתי גילוי עריות, למעשה, כפרדיגמה של דיכוי פטריארכלי. המסגרת הזאת אפשרה לי למעשה לעבוד באופן יעיל יותר עם המטופלות שלי וכתוצאה מכך המצב שלהן השתפר! המשכתי לטפל בהן גם אחרי שעזבו את בית החולים. הן הצליחו בחוץ. השיתוף של אנשים אחרים בסוד שלהן בלי שיאשימו או ישפילו אותן היה מרפא להפליא עבור הנשים האלה. רק אז הן היו מסוגלות לנקוט בצעדים משמעותיים כדי לקחת שליטה על החיים ועל מערכות היחסים שלהן.

האירוע השני היה עם אישה שהייתה במערכת יחסית אלימה עם בן זוג מתעלל והצליחה לצאת ממנה בשלום. בימים ההם לא היו מקלטים לנשים מוכות, אז יחידת האשפוז שימשה כמקלט במלוא מובן המילה עבור המטופלות שלי. כשהבעל המכה הבין מה קרה ושהיא כנראה לא תחזור הביתה, הוא הגיע ליחידה ואיים על הגבר שניהל אותה. המשטרה הוזעקה לשם במהירות הבזק. השוטרים לקחו אותו לאשפוז והגישו נגדו תלונה. זה היה שיעור עבור כולנו – יש אנשים שזה בסדר להרביץ להם ולאיים עליהם ויש כאלה שלא. מאוחר יותר, כשהגירושין של המטופלת שלי היו סופיים, קיבלתי מהגבר הזה 24 ורדים עם גבעולים ארוכים והבנתי מכך שהם מיועדים להלוויה שלי. זו הייתה הפעם היחידה שקיבלתי זר ורדים כזה. הוא היה יפהפה אבל זרקתי אותו לפח. אז הייתי מחשיבה גם את זה כחוויה מעצבת.

זה מוביל אותנו לשאלה הבאה – כיצד העבודה במטפלת בטראומה השפיעה על חייך האישיים? על ההורות שלך? על מערכת היחסים הזוגית שלך?

במונחים של חיים אישיים, הפכתי למודעת יותר להצבת גבולות ולבטיחות האישית שלי. מבחינת הורות, כשהבת שלי הגיעה לגיל ההתבגרות התעקשתי שהיא תיקח שיעור בהגנה עצמית ובנקודה הזאת היא שאלה אותי "אוקיי, ומה איתך?". היא הציבה לי את זה כתנאי אז הלכתי איתה, עם חברה טובה שלה ועם אמא של אותה חברה, שהיא בעצמה חברה טובה שלי, לשיעור התגוננות מפני שוד. זו הייתה חוויה מדהימה. היינו שלושה זוגות של אימהות ובנות בשיעור הגנה עצמית שפותח מתוך מחשבה על התמודדות עם אלימות נגד נשים. המדריכים בשיעור היו גבר ואישה; המדריכה לימדה אותנו איך להגן על עצמנו בשכיבה בזמן שמישהו מצמיד אותנו בכוח לקרקע. והמדריך (שלבש ציוד מגן חזק להפליא כולל מסכה וקסדה ענקיות) התנהג בצורה תוקפנית שכללה שימוש באיומים מילוליים, השפלות ושמות גנאי – כל שיטות ההפחדה שמדמות את החיים האמתיים. למדנו איך להילחם עד שנצליח להנחית את המכה הסופית, עם עדיפות לאזור שבין הרגליים. אבל גם לימדו אותנו איך לזהות את נקודות תורפה באזור העיניים, הגרון, הבטן, הרגליים וכמובן המפשעה ופיקת הברך, שאפשר לכוון אליהן בעיטה הגונה. זו גם הייתה חוויה מכוננת.

דרך אגב, השיעור האחרון כלל הדגמה חיה של מאבק בהשתתפות משפחה וחברים וכל מי שרצינו להזמין. כל אחת מאתנו הייתה צריכה לגשת למזרן בתורה ולהיאבק. כשאני וחברתי אמילי ניגשנו למזרן שאלתי את עצמי – "אלוהים אדירים, למה אני כאן? אני באמת חייבת לעשות את זה? כנראה שאני חייבת לעשות את זה". כשהבנות שלנו הדגימו מאבק עודדנו אותן בכל הכוח, וזה גרם לי להרגיש שיש תקווה לעתיד.

אם אנחנו כבר עוסקות בנושא – את נתקלת בהרבה מצבים בעייתיים כמטפלת בטראומה. איך את שומרת על עצמך?

הו, הייתה לי קבוצה פשוט נפלאה של קולגות. הקמתי עם הפסיכולוגית מארי הארווי תכנית טראומה למטופלי חוץ בבית החולים קמברידג' בשם "התכנית לנפגעי אלימות" ולאורך השנים בנינו את התכנית. היו לנו אנשי צוות ומתלמדים מוכשרים להפליא והם פשוט היו קבוצת תמיכה מדהימה.

אז העצה העיקרית שלי למטפלים היא לעולם לא לעשות את העבודה הזאת לבד. אל תרשו לעצמכם להיות מבודדים אף פעם, זה בלתי נסבל. כשאתם עדים לדברים הנוראים שאנשים מסוגלים לעשות זה לזה, הטראומה מדבקת. קודם כל, אתם מפתחים בעצמכם סימפטומים משניים של לחץ טראומתי כמו עוררות יתר, סיוטים וכן הלאה, אבל אתם גם מתחילים להתייאש מהמין האנושי. כשיש לצידכם אנשים שגם הם עדים והם כל כך מעוררי השראה, מסורים ואכפתיים, זה משמש כתרופה נגד הייאוש. בסוף את רואה את הטוב ביותר ואת הגרוע ביותר שאנשים מסוגלים להם.

האם יש אנשים שאת מחשיבה כמנטורים שלך, וכיצד הם השפיעו על העבודה שלך?

הו, ברור שיש. ובכן, אימא שלי בראש ובראשונה, מן הסתם. כשהייתי בקולג' היה לי מנטור שהיה פרופסור לאנתרופולוגיה וחקר כפרים צרפתיים בשיטת תצפית משתתפת, שנעשה בה שימוש בעיקר ב"תרבויות פרימיטיביות". הוא למעשה אפשר לחלק מהסטודנטים שלו לשהות איתו בכפר שהוא חקר כדי שנוכל לערוך תצפיות משל עצמנו, והוא עודד אותנו לכתוב איתו ספר ולקחת חלק בתהליך הכתיבה שלו. הוא גם היה קווייקר (הערת המתרגמת: חלק מקהילה נוצרית-דתית הידועה בשם "קהילת הידידים" וחותרת לאי-אלימות. ע.מ.) וניהל את הסמינר שלנו כמו אסיפת קווייקרים. הוא גם עודד אותנו לעבוד על פרויקטים משותפים כדי שלא נתחרה זה בזה כל הזמן עודד אותנו לבטוח בתצפיות שלנו. גם הוא היה דמות חשובה עבורי.

חוץ מזה, גם בהתמחות שלי היו לי כמה מדריכים שעודדו אותי לבטוח בתצפיות שלי, למרות שבאותה תקופה המדריך המקיף לפסיכיאטריה (Comprehensive Textbook of Psychiatry) העריך שהשכיחות של מקרי גילוי עריות היא אחד למיליון. האידיאולוגיה הרווחת אז הייתה שגילוי עריות הוא פנטזיה שמבוססת על תשוקות של הילדים והילדות. היו לי מדריכים מצוינים שהבינו את הדינמיקה של גילוי עריות. לאחד מהם קראו דוידה לימנטאני – אני חושבת שגם הוא היה פליט. הוא השתייך לאותה מסורת של פסיכיאטרים מסורים מאוד שחיו למעשה בבתי המשוגעים שהמטופלים שלהם שהו בהם, לקחו חלק בטיפול שלהם והפכו לחלק מקהילה גדולה שהם בנו שם. הוא היה מדריך נפלא. היו עוד הרבה אחרים שאני יכולה למנות אבל הוא כנראה מספיק.

עכשיו לנושא קצת אחר שיעסוק באופן העבודה שלך. כשכתבת את הספרים שלך, מה בתהליך הכתיבה היה הכי מאתגר עבורך ולעומת זאת, מה היה הכי מתגמל?

אני חושבת שהחלק המאתגר היה להתחיל; באמת להתמודד עם החומרים ולנסות ליצור קצת סדר בתוך הכאוס שלהם – התצפיות שלך, החומרים שקראת, ההערות של אחרים. זה דורש ממך ללמוד לזהות את כל מה שאת לא יודעת, את מה שעדיין לא ידוע, אילו רעיונות מקוריים את יכולה לתרום – כל אלה הצריכו הרבה נבירה וחיטוט מסביב וגרמו לי להרגיש אבודה בהתחלה. כי כשמתלבטים אם זו שאלה מעניינת או שאלה קשה, סימן שזו שאלה קשה ואז צריך להתמודד איתה.

החלק המתגמל הוא שברגע שיש לך ראשי פרקים וטיוטה ראשונה, את מרגישה שאת מוכנה לכתוב ממקום של ביטחון ותשוקה גדולים יותר. זו הייתה הפעם היחידה בחיי שהייתה לי הרגשה של זרימה, או שאני תחת סוג שונה של השראה. הייתי מתיישבת לכתוב בבוקר ואיכשהו פתאום היה כבר שמונה בערב ובקושי הייתי שמה לב שהזמן עבר. זו הייתה חוויה נפלאה ומשמחת שאני מקווה לחוות שוב לפחות פעם נוספת בחיי.

 

 

 

 

 

מה המטרה והיעד הבאים שלך?

טוב, את יודעת שרק עכשיו סיימתי שני פרויקטים של ספרים. בתכנית לנפגעי אלימות פיתחנו מודלים חדשניים לטיפול קבוצתי. עבורי, טיפול קבוצתי הוא צורת טיפול חשובה ובלתי מנוצלת להפליא, במיוחד היכן שנושאים כמו בושה וסודיות הם בעלי חשיבות עליונה בהקשר לטראומה, מכיוון שהקבלה על ידי הקבוצה והעדות והחמלה של אנשים דומים להם שעברו את אותה חוויה,שונות לחלוטין מסוג העדות שמטפל מקצועי מעניק. ההכשרה המקצועית שלנו מלמדת אותנו להבין, אבל להיות בחדר עם אנשים שעברו את אותה חוויה, או חוויה דומה לה, זה דבר מאוד משחרר עבור מטופלים רבים. אבל כמובן שזו חייבת להיות קבוצה שמנוהלת היטב. לכן פיתחנו מודלים קבוצתיים להחלמה מוקדמת ולמה שאנחנו מכנים "השלב השני", או שלב בתהליך ההחלמה הממוקד בטראומה. אני והקולגות שלי מהתכנית לנפגעי אלימות פרסמנו את המדריכים הקליניים האלה בשנת 2011 ו-2018. 

בשנת 2017 לקחתי חלק בהוצאת ספר שעוסק בעדות ששמו "המקרה המסוכן של דונלד טראמפ: 27 פסיכיאטרים ומומחים לבריאות הנפש מנתחים את הנשיא". השנה יצאה מהדורה שנייה של הספר עם 37 פסיכיאטרים וכו'. הוא היה רב מכר במשך תקופה ואני חושבת שזה תרם באופן מסוים להבנה הכללית יותר של מה שאנחנו מתמודדים איתו כיום במשבר החוקתי ההדרגתי בארצות הברית. אז הספר הזה מאחוריי. ספרי הקבוצות מאחוריי. הספרים המקצועיים יותר – ובכן, שניהם ספרים מקצועיים מסוג אחר.

עכשיו אני רוצה לחזור לפרויקט שהתחלתי לפני למעלה מ-15 שנים. כתבתי כבר את הצעת המחקר שלו ואז החיים התערבו כשבעלי חלה ונפטר ונאלצתי להסתגל לחיים כאלמנה. בנוסף לכך, לי בעצמי יש מוגבלות שבגללה אני צריכה לחיות בדיור מוגן. אז לאורך למעלה מעשור המאבקים האישיים שלי הפכו את ההתקדמות בפרויקט לבלתי אפשרית. הפרויקט הזה עסק בראיה מחדש של צדק מנקודת מבטן של שורדות אלימות, מכיוון שבמערכת הצדק של ארצות הברית קולן של הקורבנות ששרדו נעדר לחלוטין, למעט במקרים בהם הן משמשות כעדות. מעבר לזה הן לא מזוהות כחלק משמעותי מהסיטואציה.

מערכת הצדק שלנו מתוכננת כדי להגן על האזרח היחיד מפני כוחה של המדינה. לכן היא מטה את הכף לטובת הנאשם, וזה מעולה במקרים של מחלוקות פוליטיות ודברים כאלה. היא מגנה על האנשים במה שמזוהה כמרחב הציבורי-פוליטי, ממלכת האדם, אבל במרחב הפרטי של גברים ונשים או הורים וילדים היא נותנת זכויות יותר לכוח הפטריארכלי. לכן זה לא מפתיע, לדוגמה, שאונס הוא הפשע הכי פחות מדווח, בטח מבין כל הפשעים האלימים. ההערכות הגבוהות ביותר אינן מסתכמות ביותר מ-30%, אבל בפועל נראה שפחות מ-20% או אפילו 10% מכל מקרי האונס מדווחים למשטרה, תלוי במחקר. ואם מצמצמים את זה עוד יותר, כשמביאים את המקרים האלה למשפט פלילי, חזקת החפות של הנאשם פירושה שהעד, הקורבן, משקר. נכון? והקורבן הוא זה שאשם למעשה, וזה הקורבן שעומד למשפט,

אחוז האנשים שמוגשת נגדם תלונה על אונס, מואשמים בפועל, עומדים למשפט ומורשעים, הוא נמוך מאוד, בגלל שרוב הקורבנות לא רוצים לעבור את התהליך שפועל לרעתם מלכתחילה. וגם אם כן, פרקליטי המחוז לא רוצים להגיש אישומים כי הם לא רוצים לקחת תיקים שהם לא יכולים לנצח בהם. ואם זו המילה שלו נגד המילה שלה, למילה שלו יש עדיפות. אז למעשה, יש לנו מערכת צדק שמאפשרת בעצם אלימות על רקע מגדרי ואינה מסוגלת להתמודד עם אלימות על רקע מגדרי.

הפרויקט ההתחלתי שלי היה לראיין נשים ששרדו אלימות  במשפחה ואלימות מינית ולשאול אותן מה הן היו מחשיבות כפתרון (כהחלטה) צודקת, אם הן היו יכולות לכתוב את החוקים. אם הן יכולות לדמיין פתרון שישפר עבורן את המצב (אם משהו בכלל יכול לשפר עבורן את המצב). כמובן שהרעיונות שלהן לפתרון צודק היו קצת שונים ממה שלמערכת הענישה שלנו יש להציע. הענישה לא עניינה אותן במיוחד. מה שעניין אותן בראש ובראשונה הייתה ההכרה הכוונה האישור, הכרה בעובדות, הכרה בנזק שנעשה והכרה לאו דווקא במעשיו של התוקף, אלא במעשיה של הקהילה שאפשרה לכך לקרות והייתה שותפה למעשה במובן כזה או אחר. המטרות שלהן היו הכרה, גינוי הפשע, הסרת נטל הבושה מהקורבן והעברתו לתוקף ובעקבות זה, נקיטה בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע מהתוקף להזיק לאחרים. זה יכול להתבטא בתקופת מאסר, אבל זה רק במקרים בהם מדובר בתוקף סדרתי שעשה זאת שנים על גבי שנים ולא הראה שום סימן של חרטה או אפילו הכרה בכך שמה שהוא עשה היה עוול. בעיקרון, ….זה מישהו שתחושת הזכאות והפריבילגיה שלהם מאפשרת להם לכהן בבית המשפט העליון. כרגע יש לנו שני תוקפים שהוגש נגדם כתב אישום שיושבים בבית המשפט העליון שלנו, אז אנחנו צריכים לדמיין מחדש את מערכת הצדק שלנו, ועל זה אני רוצה לכתוב.

בכל מקרה, בחמש עשרה השנים שעברו מאז שכתבתי את המאמר הראשון שלי אף אחד אחד לא כתב על זה, אז אני משערת שאני חייבת לעשות את זה.

על אילו ערכים גדלת?

ההורים שלי היו דור ראשון של יהודים אמריקאים. ההורים שלהם היו פליטים ממזרח אירופה. סבא שלי מצד אבא עבד בתעשיית הטקסטיל כל חייו והיה חבר נאמן בארגון העובדים. הבן שלו, אבא שלי, התחיל את דרכו במערכת החינוך הציבורית בקולג' הקהילתי של ניו יורק והפך לפרופסור ללימודי קלאסיים.

סבא שלי מצד אמא – יהודה בלוק, שעל שמו אני קרויה, הגיע כנער לבדו לארצות הברית מריגה, לטביה, כדי להתחמק מהגיוס לצבא רוסיה וגם בגלל שנתפס קורא ספרות מהפכנית. גם הוא עבד בעשיית הטקסטיל, אבל חסך מספיק כסף כדי לקבל הכשרה רפואית והפך לרופא כללי מצליח בלואר איסט סייד בניו יורק. אני חושבת שאמא שלי הייתה הולכת בעקבותיו אם ההכשרה הרפואית באמת הייתה פתוחה לנשים באותה תקופה. אני חושבת שהיא קיוותה בהתחלה לעשות תואר אקדמי בפסיכולוגיה במכללת ברוקלין, שהייתה שייכת לאוניברסיטת ניו יורק. היא הייתה פעילה מאוד באיגוד המורים ואז הוסיפו אותה לרשימה השחורה והאשימו אותה בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית. אני לא יודעת בוודאות אם היא הייתה חברה בה, אבל ההורים שלי בהחלט מחזיקים בדעות פוליטיות פרוגרסיביות מהצד השמאלי של המפה. כשהייתי בת 11, ההורים שלי נקראו לפני הסנטור ג'וזף מקארתי, שהיווה מעין תקדים לנשיא הנוכחי שלנו מבחינת כוח פוליטי דמגוגי.

לשאלה "האם אתה חבר או שאי פעם הייתה חבר במפלגה הקומוניסטית?" אבי ענה בשלילה ולכן הצליח לשמור על תפקידו במכללת ברוקלין. אמי, שסירבה לענות וניצלה את זכותה לשתיקה בחסות התיקון החמישי לחוקה, נכנסה לרשימה השחורה. בגלל שהיא לא הייתה יכולה עוד להשיג משרה אקדמית, היא לקחה את הכסף שאביה הוריש לה לאחר מותו וקיבלה הכשרה כפסיכואנליטיקאית. היו הרבה פליטים יהודים בניו יורק שהגיעו אליה בסוף שנות ה-30 ותחילת ה-40 כדי לברוח מהיטלר ששמחו להעניק הכשרה פסיכואנליטית לא פורמלית לפסיכולוגים (האגודה האמריקאית לפסיכואנליזה הייתה פתוחה אז רק לבעלי תואר ברפואה). אז היא קיבלה הכשרה ופתחה מרפאה פעילה.

כשגדלתי, הפכתי בעצמי לפעילה בתנועות לזכויות האזרח ונגד המלחמה ומתוך זה הצטרפתי לתנועת הגל השני של הפמיניזם. הייתי אומרת שהמסגרת הפוליטית, אותה מסגרת רעיונית שהייתה חלק מהמורשת שלי, אפשרה לי לראות טראומה פסיכולוגית כמצב של חוסר אונים ולראות את הדינמיקה של טראומה כדינמיקה של שליטה וכניעה. זו התובנה הבסיסית שאני מנסה ללמד ושנוכחת בכל הספרים שלי.

האם יש מסר שתרצי להעביר למטפלים עתידיים? איזו מורשת את מקווה להשאיר אצל מטפלים?

*נאנחת* אני לא יודעת. סמכו על תחושות הבטן שלכם. מצאו את קבוצת התמיכה שלכם. אל תפחדו.

איך את שותה את הקפה שלך?

אני לא. קפה וקפאין עושים אותי יותר מדי עצבנית, אז אני מעדיפה תה עם לימון.

מה מרגיע אותך?

מוזיקה. יש לי חתול. הוא חתול מצוין. חתול מגרגר… חתולים חיים כדי ליהנות ולהתענג והם יודעים מה טוב להם. הם מתעקשים על זה ואנחנו חיים כדי לשרת אותם. חתולים הם חברה טובה.

מה היית אומרת לג'ודית לואיס הרמן בת העשרים?

בטח הייתי אומרת לה מה שאמא שלי אמרה לי והוא קודם כל לקבל הכשרה רפואית. אמרתי לאמא שלי שאני חושבת שאני רוצה להיות פסיכולוגית כמוה. והיא ענתה "לא, לא לא. לכי לבית ספר לרפואה. יהיה לך הרבה יותר כוח ככה". זו הייתה עצה טובה ואני שמחה שעשיתי את זה. מה עוד הייתי אומרת לה? כנראה שהייתי נותנת לה עוד עצה שקיבלתי מאמא שלי… תבחרי את המאבקים שלך, זה דבר אחד, ואקטיביזם הוא תרופה לייאוש, זה דבר שני.

ואז הייתי נותנת לה עצה שקיבלתי מאבא שלי: שפה היא דבר חשוב. הוא בחר את המילים שלו בקפידה, שפות היו השטח שלו, וכשכתבתי את הספר הראשון שלי על גילוי עריות בין אב לבתו וחשבתי שהוא קצת יתרגז בגללו. אבל הוא התעלם מהתוכן ופשוט נתן לי הצעות עריכה והצעות לניסוחים שהיו מדויקות להפליא.

מה הגילטי פלז'ר שלך?

ממתקים.

האם את חושבת שמטפלים צריכים להיות גם מעורבים פוליטית או פעילים חברתית?

אני לא יודעת… אני לא יודעת. צריך לרצות לעשות את זה. זה לא משהו שאפשר לכפות על עצמך. האם אני חושבת שזה מעניק פרספקטיבה טובה יותר על העבודה שלך? כן. האם אני חושבת שזה חיוני? כנראה שלא לכולם.

זה רעיון טוב. זה נותן לך עדשה רחבה יותר, אבל אי אפשר לראות איתה הכול. עדיין צריך לחשוב בכמה מישורים בו זמנית. צריך לחשוב במישור הביולוגי, הפסיכולוגי והחברתי ולא קל לאנשים לעשות את זה. הרבה אנשים פשוט לא יכולים לעשות את זה. אני יודעת איך. פיקחתי על הרבה אנשים וחלק מהאנשים מצליחים בזה וחלק מהאנשים לא. אבל באופן אידאלי, רצוי לדעת איך לחשוב בכל המישורים האלה, כן.