שיחה עם דוקטור מייקל אייגן

-בפעימות מואצות, אני גאה, ומתרגשת להזמין אתכם/ן לקרוא את אחד הראיונות החוצבים שיצא לי לקיים עד כה עבור הבלוג שלי. ראיון עם ספק אדם ספק ערך בוקיפדיה, שבתוך שיחה קולחת זורק משפטים כמו ״הגורם החשוב שהפך אותי למטפל היה הניסיון שרכשתי כמטופל״ או ״החיבור שלי לפסיכואנליזה פתח דלתות אמת עבורי שממשיכות להיפתח, למרות שהדרך הייתה רחוקה מלהיות דרך ישרה״ שבקלות היו יכולים להיות ספר שלם בפני עצמם כל אחד מהם.

חיוכים בלתי נראים

מה שמתגלם יחדיו בתוך הנפש המבקשת להיפתח

ראיון עם מייקל אייגן

"אין דרך להגיע למישהו שצריך עזרה. יש כמה אמצעי עזר, מעין "כלי רכב", כמו מילים כמו דמיון, מוסיקה, הליכה, ראייה. וכלי רכב סמויים, חוש שלא ניתן להגדירו, שאין לו שם ואי אפשר לדמיין אותו – משהו כמו קשר לא מודע, קשר שמשחרר, שעוזר לאחר לנשום לחוש, להיות אכפתי, לחיות….. זו הנשימה שמאחורי הנשימה, הלב מאחורי הלב. אחיזה בחוש שמחזיק ופותח תפיסה של המציאות שהיא מעבר לפתולוגיה, ששומרת וקושרת. יש כל כך הרבה חיוכים בלתי נראים שמחפשים אכפתיות ושחרור, שמבקשים אהבה."

עדי: ראשית, תודה שנענית לבקשה שלי ואתה מקדיש מזמנך לשיחה אתי. אני משוכנעת שהקהל הקוראים בישראל ימצאו עניין רב בשיחה הזאת. וכיוון שיש לנו רק שעת זום קצרה, הרשה לי לקפוץ מיד לעניינים. ואתחיל עם שאלה פתוחה למדי, איך אתה מציג את עצמך בפני זר? איך אתה מגדיר את עצמך?

מייק: אני מניח שתהיינה לי דרכים שונות מול אנשים שונים. מה המשמעות של הגדרה עצמית? כיוון שאנחנו זרים גם לעצמנו, איך העצמי שלנו צומח ומתגבש בנוכחות הפנימיות שלנו? אולי הזר שבתוכנו יפתיע? איך אהיה עם כל כך הרבה זרים מבפנים ומבחוץ? איך אהיה היום איתך? עם עצמי היום? לא הייתי רוצה להיקלע להגדרה מסוימת של עצמי ולא הייתי רוצה להתקיל אחרים בדרך הזו. הגדרות אינן בדיוק מה שביקשתי שחיפשתי אחריהן בחיי.

עדי: נראה לי שזאת פעם ראשונה ששמעתי תשובה כזאת והיא טובה מאד בעיני. האם תוכל לספר לנו על הצעדים הראשונים שעשית כמטפל?

מייק: קשה לומר. מסלול חיי בצעירותי היה כל כך מפותל. לא בטוח שידעתי בכלל לפני שהלכתי לקולג' שהמקצוע הזה קיים. אבל היו לי כישורים להסביר לעצמי את הקשיים מגיל צעיר. הייתה לי דרך לפרש את ניסיון החיים שלי.

אני זוכר שאמרתי להוריי שאיש קטן עם דרבן מקפץ מעלה מטה בבטן שלי. כשהוריי קראו לבסוף לרופא הוא שלח אותי לבית החולים באופן מידי. הסתבר שהייתה לי דלקת בתוספתן. הוריי ייחסו את התיאור היצירתי שלי לדמיון מוגזם ולא קישרו אותו למציאות. או אם עשו קישור הם בוודאי סברו שהיה לי כאב בטן כלשהו, למרות שסבלתי מהכאב במשך שבועות.

אבי נשא אותי אותו לילה מאוחר לבית החולים בזרועותיו, הבטתי בפליאה בכוכבים בשמחה מסתורית. הם נראו כאילו הם מפזרים חלב לכל עברי השמיים . חשתי שמחה עזה מכפי שאפשר להאמין. הייתי אומר שמחה טהורה, אך בד בבד התוספתן שלי היה מודלק.

בבית החולים התאהבתי בבית בובות שהועבר מיד ליד בין הילדים משך הלילה. אהבתי לראות מה קורה כאשר מעבירים דמויות שונות ממקום אחד לאחר. כך נוצרו תמונות שונות וביניהן יכולת ליצור את תמונת המשפחה שלך. כשעזבתי את בית החולים רציתי יותר מכל בית בובות משלי. הייתי אז מעט יותר מבן שנתיים. וכשהייתי בן ארבע כבר יכולתי לתפור בובות ממולאות משלי.

אני נזכר עכשיו בספריה של ג'ויס מק'דוגל "תיאטרוני הנפש", "תיאטרוני הגוף"[1], עמוסים בדרמה פנימית-חיצונית. לא רק שיכולת ליצור את המשפחה שלך, יכולת ליצור את עצמך. זרעים נטמנים לאורך החיים תוך אהבת הנפש, עם כל הפחדים, האתגרים והתגמולים.

רגע נוסף בחיי הגיע (שוב) באופן בלתי צפוי כאשר הייתי בן שש. היינו בחופשת קיץ בהרי הקטסקיל[2] ויום אחד הגיע גבר למלון, קבצן ששם את כובעו על הרצפה בבקשו כסף. הוא פתח מזוודה והחל להרכיב מוטות מעץ וכסף. הוא הכניס אותם לפיו והבט הבט, זה קרה שוב – המוסיקה הייתה משמחה וכוכבים. ואז בשעה שחשתי את הגלים השמימיים עוטפים אותי חשבתי שאני חייב ללמוד לעשות זאת, כמוהו. כששבנו העירה התחלתי ללמוד נגינה בקלרינט. רציתי גם אני ליצור לתחושות שמיימיות. כבר קודם לכן למדתי פסנתר במשך שנתיים והשמחה כעת הכפילה את עצמה.

אחד ממוריי, היה מנגן בפני בסוף השיעור ונגינתו עוררה בי צחוק. לא יכולתי לעצור אותו – זה היה עונג צרוף. הוא היה לעיתים עוצר ואומר, אני לא יכול לנגן כשאתה צוחק. אבל הוא ניגן ואני צחקתי. הייתי אז אולי כבר בן שמונה.

כך שתחושה כזאת הייתה חלק מחיי, לצד הכאב. דוגמה נוספת התרחשה בתיכון עם נערה שהתאהבתי בה בשיעורי האנגלית, כשהיינו בני שש-עשרה. יצאנו לסרט ואז לאכול משהו ולפני הדלת של ביתה התנשקנו וליל כוכבים האיר את הלילה ואני רקדתי ושרתי כל הדרך הביתה. המוסיקה הייתה מכל עבר והיה נפלא כל כך לדעת שדברים כאלה קיימים והופכים את העולם לקסום.

לתחושה הזאת יש ביוגרפיה ארוכה. הנה רגע בתחילת שנותיי בקולג' ששיחק תפקיד וניווט את דרכי מבלי שאדע זאת. שותפי לחדר החל להיפגש עם מטפל בניו יורק. הקולג' היה בפילדלפיה אך  הוא יצא למנהטן לנסיעות שבועיות כדי לפגוש את המטפל שלו, במקום שבו אני עובד היום מזה כמעט חמישים שנים. המטפל שלו החל לעבוד לאחר שחזר מהתמחות ב- C.G. Jung Institute בציריך אצל האנאליסטית היונגיאנית אמה יונג[3]. ערב אחד סיפר לי על חלום שהציג במהלך הטיפול וכששמעתי את פיענוח החלום על ידי המטפל – שוב התחולל הדבר – פעמונים, אורות – צלצול של האמת, דרך התבוננות שהאירה אותי. קראתי כל מה שיכולתי על פיענוח חלומות, בעיקר של יונג. וכן, ספרו של אריך פרום, "השפה שנשכחה"[4] ועוד רבים. ניסיתי את ספרו של פרויד "פשר החלום", אך משום מה הוא היה קשה לי באותה תקופה, למרות שהיום אני מעריך את הספר הזה עד מאד. החלטתי לחפש את המטפל של חברי לאחר שאסיים את הקולג' ולעבוד אתו ואכן עשיתי זאת ברבות הימים. עדיין לא השתעשעתי במחשבה להפוך למטפל אותה תקופה אך היא צמחה עם השנים. עם הרבה עליות ומורדות ודילוגים, הגורם החשוב שהפך אותי למטפל היה הניסיון שרכשתי כמטופל.

למשך זמן חשבתי שהמטפל שלי הוא חכם כמו סוקרטס. סוקרטס החי. נדלקתי על סוקרטס עוד כשהייתי סטודנט בקולג'. סוקרטס היה האדם הראשון שיכולתי להאמין לו כשדיבר על האמת. עד אז הייתי חש שכשאנשים מדברים על האמת, זו הדרך שלהם להשיג משהו שהם חפצים בו, דרך לשכנע, סוג של אמונה ואפילו ניצול. אמת הייתה כמעט כמו סימן עבורי לתהות מה אדם כלשהו רוצה ממך. כשפגשתי את סוקרטס, הוא תיווך מובן של אמת, לעצמה, את הדבר עצמו, אינהרנטי למציאות. תוכלי להגיד שהחיבור שלי לפסיכואנליזה פתח דלתות אמת עבורי שממשיכות להיפתח, למרות שהדרך הייתה רחוקה מלהיות דרך ישרה.

כשנה מאז שהתחלתי את הטיפול, החלטתי לקחת הפסקה ולהכיר את החיים בדרכים אחרות. קראתי את ספרו של ז'ק קרואק, בדרכים[5] שגרם לי לצאת למסע בנוסח דור הביט של אותה תקופה. נסעתי באופנוע שלי לקייפ קוד, חייתי במחסן באורליאנס, ואז שכרתי אסם מחוץ לפרובינסטאון וגרתי שם עם מלצרית שפגשתי. רוב הזמן חקרתי וכתבתי. לאחר הקיץ מכרתי את האופנוע ועליתי על אוטובוס למקסיקו, עברתי בין מקומות שונים ולבסוף השתקעתי באחיחיק (Ajijic) עיר קטנה הסמוכה לאגם צ'פאלה ליד גואדלחרה. מצאתי בר שהבעלים שלו היה אמריקאי והוא אפשר לי לנגן בפסנתר תמורת אוכל וטיפים. בעל הבר היה מתופף ופעם הצטרפו אלינו גם גיטרה בס וסקספון טנור. במשך הימים כתבתי ובערבים ניגנתי. לאחר החורף נסעתי עם חברים ללוס אנג'לס שם גרתי עם צ'ארלי היידן

ושפ מאיירס [6](פסנתרן, מלחין ומנצח מפורסם). אותה תקופה צ'ארלי היה בגמילה מהרואין וכשהרגיש צורך, שלושתנו נסענו לסן פרנסיסקו, שם ניגנתי וכתבתי משך חצי שנה. ואז חשתי געגועים לאותה בדידות שיש רק לניורקרים. היו לי יותר חברים ועשיתי דברים רבים בסן פרנסיסקו, אך התחלתי לחוש את החוסר שבבדידות הייחודית לניו יורק. יש עוד הרבה לספר, אך נשאיר זאת לפעם אחרת. ראיתי כי לאחרונה מלאו ללורנס פרלינגטי (המשורר) מאה שנים. אני לא חושב שהרבה מאתנו שהיו בחוף הצפוני אותה תקופה, עדיין חיים. התקופה הביטניקית שלי[7] נתנה לי הרבה אך לא הייתה הדרך הטובה ביותר עבורי. תוכלי לומר שבמידה מסוימת אני מטפל ביטניק לרגעים אחדים, אך לא רק ולא בעיקר. אני לא יודע.

כשחזרתי לניו יורק שבתי לטיפול ונשארתי עד שהמטפל שלי פנה ללמד באוניברסיטת דקוונס לאחר שנישואיו התפרקו. בעת ההיא היה לי כבר ניסיון של שנים בעבודה עם ילדים סכיזופרניים ובכל הקשת של הפרעות-ילדות. וזה עוד טרם שהתחלתי תכנית הכשרה בקליניקה שבה ראיתי את המטופלים הראשונים שלי בשיחות של אחד על אחד, צעירים ומבוגרים כאחד. הקליניקה הייתה אדמה מצמיחה ונהדרת, כל סוג של מטופלים ואפשרות להכיר חברים למקצוע. לימדתי שם והעברתי את אחד הסמינרים הראשונים על ויניקוט בניו יורק. חזרתי לאוניברסיטה כדי לכתוב את הדוקטורט והתחלתי לפרסם ולשתף, במה שיכולתי, בעבודה שעשיתי בקליניקה. הפרסום הראשון שלי יצא בשנת 1973 וספרי הראשון יצא בשנת 1986. לימדתי במספר מכונים וקליניקות, כולל במרכז לפסיכותרפיה בשדרה החמישית, והתבקשתי להתחיל תכנית שבה עבדתי עם חבורה יצירתית במכון על שם ראובן פיין, שכבר לא קיים היום. בסופו של דבר נעשיתי המנהל הראשון של המסלול החינוכי במכון החדש לאנליזה אקספרסיבית והתבקשתי ללמד ולהדריך בכמה מקומות, ביניהם האגודה הפסיכולוגית הלאומית לפסיכואנליזה ובתכנית הפוסט דוקטורט באוניברסיטת ניו יורק לפסיכותרפיה ופסיכואנליזה. שם עשיתי את עיקר ההוראה המוסדית שלי במשך שנים רבות. בנוסף, נתתי סמינרים פרטיים, על  וינקוט, ביון[8] ולאקאן[9]  ועל העבודה שלי, מלאכה שנמשכת משך חמישים שנה.

הייתי רוצה להצהיר שהמאבקים על עצם הטיפול התרפויטי הסתיימו, אך לצערנו הם עדיין ממשיכים, למרות שאני מעריך ומקווה שבמידה פחותה. אני הושפעתי ולמדתי ממגמות שונות של תרפיה; פרויד, יונג, פרום, קוהוט, האסכולה הבריטית, מלאני קליין, וויניקוט, ביון, לאקאן, המטפל הראשי שלי הנרי אלקין, ואחרים סייעו בידי כל השנים. דורותי בלוך עזרה לי בזמן הלימודים ומיכאל קריגספלד חיבר הכול יחד לקראת הנישואין שלי. היו לי הרבה מדריכים והרווחתי מכולם. לפגישות שהיו לי עם ויניקוט, מילנר, ביון, א. גרין היה משקל מעצב רב. בין כל מי שצריכים להזכיר נמצאות גם מארי קולמן נלסון ומארי הנל. וזאת רק רשימה חלקית.

בנוסף לפסיכולוגית המעמקים, הושפעתי באופן משמעותי גם מהתיאוריות האקזיסטנציאליסטית ומהפנומנולוגיה. ב"ניו סקול" עבדתי עם אהרון גורביץ', פילוסוף מהאסכולה של הוסרל[10] שהביא את פסיכולוגיית הגשטלט לצרפת, מרלו פונטי היה עוזר המחקר שלו. כך שיש סיבים רבים באריג הזה. למדתי את הפילוסופיה של מרטין היידיגר, וגם לימדתי אותו בתקופה מסוימת.

בשנות ה-70 פרסמתי ביקורת נרחבת ואוהדת על המחקרים של מריון מילנר והפכנו שנינו לחברים טובים, עד מותה כשהייתה כמעט בת מאה. בשנת 1981 פרסמתי את הסדרה על המודל של ויניקוט של "שימוש באובייקט". בעקבות זאת זכיתי בתודות מקלייר וויניקוט[11] ובתואר שהעניקה לי: " האובייקט הטוב בניו יורק".

רגע מרגש שהיה לי עם ויניקוט: כשפתח לי את דלת ביתו הוא ברך אותי במלים "הלו ד"ר איגן, צר לי שלא קראתי מעבודתך". בעת הזאת 1967 לא פרסמתי עדיין דבר ולא סיימתי עדיין את הדוקטורט, למרות שכבר השתתפתי בתכנית להכשרה פסיכואנליטית. אבל המחווה שלו הייתה מעוררת שמחה וענווה כאחת. מנגד, קיבלתי מסר משפיל מצד ביון כשפגשתי גם אותו עשר שנים מאוחר יותר. הוא היה הרבה יותר גבוה ממני, ועדיין העמיד עצמו נמוך, מבחינה ערכית. (משחק מילים:  seemed to put himself under, as in stand-under, under-stand). פגשתי אותו בשנת 1977 זמן לא רב לפני מותו והוא אמר לי שכדאי שאפסיק לעסוק באנליזה ושאחליט להתחתן.

הוא דיבר על מאמר שלי שקרא שפורסם בכתב העת של האגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה. הוא אמר לכאורה דברים רבים שאינם קשורים, אך ככל שחשבתי עליהם, מאוחר יותר מצאתי בהם יותר משמעות. הוא אמר, לדוגמה: "תודה לריקמן, הוא הציל אותי מקליין", " אני משתמש בַּקבלה בתור מסגרת לפסיכואנליזה". ואכן, באופן שבו זרעים שנטמנו, פורחים לאחר זמן מה, חמש עשרה שנים לאחר מכן, הוזמנתי להרצות באוניברסיטה של ניו יורק על קבלה ופסיכואנליזה נולדו בעקבות זאת שלושה ספרים[12].           

למרבה המזל, שלוש שנים לאחר שפגשתי את ביון, התחתנתי, דבר ששאפתי אליו מאז שנות העשרים, מהלך החתונה היה באופן מסוים מתנה בלתי צפויה בשנות ה-40 שלי שהפכה את חיי ובעקבותיה גם הפכתי לאב.

עדי: זהו מהלך מרגש. הסיפור המדהים של חייך. האם תוכל לספר יותר על הפגישות והעבודה עם אותן דמויות מדהימות שהיו סוללות דרך ובאיזה אופן השפעתן חלחלה ליחסים עם אחרים, כולל חייך האישיים.

מייק: דבר אחד מעל הכול – אני רציתי לעשות לאחרים מה שאנשים כמו ויניקוט, מילנר, ביון עשו עבורי. פרי עבודתם, הגישה של כל אחד מהם, התמיכה האישית, נתנו בידי דרכים משמעותיות לצמוח כאדם. לדוגמה, גם ביון וגם ויניקוט נתנו לי את התחושה שאם הם יכולים להיות הם, אני אוכל להיות אני. סוג של הרשאה להיות סוג האדם שאני ולהמשיך ולגלות מה אוכל להיות, עם השאיפה לעזור לאחרים לחוש באותו אופן לגבי עצמם.

היכרות עם אנשים במרחב שבו האדם מקבל אישור וחש שהוא נתמך בדרכים משמעותיות – פותחת את החיים. אם אני יכול לקחת את זה בכיוון קשור, אך מעט שונה, הרי הצמיחה שלי כמטפל הייתה מעורבת במשהו עמוק ושמרה אותי מהרחוב ונתנה בידי משהו לעשות. היא עזרה לי לארגן את חיי באופן שאוכל לכונן אותם. אני צומח דרך הטיפול, דרך הנוכחות שלי עם אנשים שעבדתי עמם. האם זה הסוד של המקצוע הזה? עד כמה המטופלים שלנו נותנים לנו חזרה? העזרה היא הדדית וכך זה ממשיך.

היו יכולים להיות לי חיים בעלי משמעות כנגן ג'אז או כסופר. בתוך כך, העבודה הקלינית נותנת לי הרבה הזדמנויות לכתוב ואם אנשים מקשיבים למילים הם גם שומעים את המוסיקה. אני חושב שבנקודת הזמן הזו בחיי כבר כתבתי שלושים ספרים. השפע הזה הוא לחלוטין לא צפוי ואני אסיר תודה ומשתאה. איך זה קרה? אני זוכר רגעים בהם הסתכלתי על תקצירי ספרים שסטודנטים כתבו לאמי. אמי שרצתה ללמד מתמטיקה, אך בתקופה ההיא נשים לא היו אמורות ללמד מתמטיקה, כך שהיא לימדה ספרות אנגלית. יומני הקריאה שמצאתי במגירות, כשהייתי בן ארבע או חמש, נראה שחדרו לתת מודע שלי.

פעם ראיתי, לפני זמן רב, את אנטון אהרנצוויג[13] מעביר הרצאה בניו סקול עם רולו מיי. (פסיכולוג אקזיסטנציאליסט ידוע). הוא סיפר על הכתיבה שלו בשעה מאוחרת בלילה ובעת של עייפות כה רבה עד שהמילים עפות וחומקות מכל צנזורה. הוא גם דיבר על קריאה שאותה לא הבין, כלומר, קריאה, למשל של טקסטים בפיסיקה ועל כך שמשהו מכל זה חומק בכל זאת אל תוך תהליך לא מודע והופך להיות חלק מהחזון שמתעצב ברוחו. אני חושב שמשהו מזה קרה לי עם אותם יומני קריאה ומחברות התלמידים ובהן תקצירי הספרים שמצאתי ברחבי הדירה שלנו כשהייתי מאד צעיר והם חלק ממני היום.

ובאשר לחיי הפרטיים? ציינתי שביון אמר לי להפסיק את האנליזה ולהתחתן. בדרכים מסוימות הוא עודד אותי להפסיק "להתבחבש" באנליזה, לעזוב אותה ולהתחיל את התפקיד הלא-פשוט של להיות אני עצמי. ההערה שלו בלבלה אותי באופן מיוחד – מה עוד עשיתי משך שני העשורים האחרונים אם לא לחפש את עצמי, לחיות חיים, את חיי שלי. הוא הוסיף: "נישואין אינם מה שאתה חושב, נישואין הם שני אנשים שמדברים את האמת זה לזו, מוציאים את העוקץ מתוך החשיבות העצמית שאתה רוכש לעצמך". זה היה משהו שמעולם לא חשבתי עליו או שמעתי קודם, לא בדרך הזאת.

בפעמים שרציתי קודם לכן להינשא ולהקים משפחה, היה עולה משהו בכל מערכת יחסים ואומר לי – לא. מעולם לא חשבתי להתמודד עם אותו לא, להגיד לא ללא, – לא להישלט ע"י לא עריץ. שנה לאחר פגישתי עם ביון, סיפרתי על חלום לאנדרה גרין (פסיכואנליטיקאי צרפתי. מחבר הספר "האם המתה"). בחלום מתוך קבוצה של נשים בלטה אחת שנראתה מצוין אך היה פגם בעיניים שלה. גרין גזר באירוניה מתוך הסיפור שלי: "זה החלום שלך ואתה מקלקל את האובייקט שבתוכו". ואז זה היכה בי; איך תמיד מצאתי משהו לא טוב והייתי אומר לעצמי 'לא' ומסיים את היחסים.

שנה לאחר שנפגשתי עם גרין, התייעצתי עם מטפל גשטלט בשם מייקל קריגספילד, שהמליץ שאחזור ואשאל את עצמי, "מה אני רוצה?" "מה אני רוצה?" "מה אני רוצה?" שבתי וחזרתי על השאלה הזו במשך ימים, אולי שבוע אולי יותר, ואז באה התשובה: "אני רוצה את בטי". תוך שעה התקשרתי אליה. היא חיממה אוכל בתנור אותה שעה, כיבתה אותו ובאה אלי. עזבנו והתחלנו כמה פעמים נוספות ולבסוף עברה לגור אתי. חדלנו להשתמש באמצעי מניעה, והיא שאלה מה דעתי אם תיכנס להריון. ומתוך הקשת שבענן שבתוכי עניתי לה: ”אני ארגיש מצוין". וכך זה הלך וכך זה המשיך. הילדים שלנו הם בשנות השלושים שלהם כעת. בטי ואני נחגוג בקרוב את יום הנישואין הארבעים בארץ שנקראת היום "ארץ הקורונה". אחת- שתיים- שלוש ואתה בפנים ולא בחוץ: ביון, גרין, קריגספילד – תודה לכם. איך שדברים כאלה קורים.

תוצאה לא צפויה נוספת. כאשר נעשיתי אבא, האהבה שהייתה בי לילדי התפשטה גם למטופלים שלי. הרגשתי שעלי לשנות, להיות טוב יותר, להפחית את הנזק שאני עלול לגרום לילדיי – למצוא את הדרך להיות אדם שמכאיב פחות כדי להיות אבא שמיטיב יותר. ומפה נעשיתי מטפל ששואף להכאיב פחות. אהבה צמחה והפכה להיות חלק מכל מה שעשיתי מטופלים הם כמו ילדיי. הדאגה והאכפתיות נוזלות הלאה. ואני חש הכרת תודה לכך שהוריי חיים כדי לראות זאת. הילדים פתחו את לבי.

עדי: האם אתה מאמין שרגע אחד בטיפול יכול להיות כמו התגלות, הבנה גדולה, כמו ההבנה שביחסים שלך יצרת בעיה, כדי לסיים מערכת יחסים –  האם אתה מאמין שרגע אחד בלבד במהלך הטיפול יכול להיות כה בר משמעות עד שהוא משנה חיים?

מייק: האם הייתי מאמין בזה אילולא חוויתי זאת? לא יודע. אבל זה קרה, חוויתי זאת בניסיון האישי שלי, וזה שינה הכול. הרגע הזה נשנה בפעמים רבות קודם לכן שהכינו אותי לכך, ורגעים אחרים  באו אחר מכן כדי לקצור את היבול של הזרעים שנטמנו במשך שנים ואמשיך אולי לאספם עד סוף ימיי. הזכרתי אהבה לאלו הקרובים אלי ואהבה למטופלים שלי. יש גם אהבה פסיכואנליטית, אהבת הפסיכואנליזה, ומה ששתי האהבות הללו יכולות ולא יכולות לעשות ומה שהן פותחות.

האם היה ברור לבטי ולי למה אנחנו נכנסים? אני לא יודע. שנינו רצינו ילדים והזמן רץ אם לא עכשיו, אימתי? היא הייתה באמצע שנות השלושים ואני באמצע שנות הארבעים. מודעים רק באופן חלקי לקשיים הצפויים לנו ועד כמה הם תורמים לצמיחה. גרין כתב שכל היחסים האינטימיים בנויים על קונפליקטים, השאלה היא עד כמה הקונפליקטים בונים או הרסניים. היינו רק בהתחלה. הכרנו זו את זה משהו כמו שש או שבע שנים אך שוב, היינו רק בהתחלה. היה לנו המון מה ללמוד במהלך הדרך והלימוד המשיך מדי יום ביומו. נזכרתי בביון שדחק בי להתחיל את ה"עסק המלוכלך" של למצוא את עצמי, להיות עצמי. זאת התחלה וגילוי שקורים לאורך כל החיים. הפסיכולוג בלינט[14] שחיבר את הספר "האשמה הבסיסית", מדבר על "התחלה חדשה". אני הייתי מוסיף – התחלה שאיננה פוסקת.

עדי: בוא נחבר את הרעיונות האלו לטיפול – אתה כמטפל נתקל עם מצבים קשים. אתה מוצא מטופלים במצבים קשים. עבדת עם הרבה סכיזופרניים, עבודה מלאה עם קשיים. איך אתה שומר על עצמך? איך אתה חוזר הביתה כל יום ולא מביא את המשא הזה הביתה? או שמא את כן מביא אותו איתך?

מייק: זאת לא שאלה שנתתי דעתי עליה הרבה. אני מי שאני בטיפול ומי שאני בבית. בכל מקרה אשתי מוסיפה משלה. היא מספרת לי על המקרים שלה, במיוחד אם משהו מטריד אותה. אני חושב שהיא מטפלת הרבה יותר טובה ממני, אחת הטובות שאני מכיר. היא עובדת עם מטופלים רבים שאחרים לא היו יכולים לעבוד איתם והם נשארים אתה ונשכרים מכך.

אגלה לך סוד. אני אוהב את העבודה הזאת. אני מרגיש בה בבית. אני זוכר מה הרגשתי בפגישה הראשונה עם המטופל הראשון שלי: הרגשתי בבית. והבית הזה צמח והעמיק ונוסף לאתגֵר, לעורר ולחמם את חיי בדרכים הייחודיות לו. ייתכן שהכול היה קורה אם הייתי עושה משהו אחר. אבל זה המקום שמצאתי בו את עצמי, כנראה שהוּבַלתי לכאן. וכמו שרוברט פרוסט אמר בשיר על הדרך שלא בחרת בה, היא זו שקובעת.

הכול הוא חלקי, פתוח לבדיקה מחדש, ולמרבה הפרדוקס, כל חלק הוא עולם ומלואו. ויניקוט הוא זה שאמר שאנו חיים באופן פרדוקסלי, תחושת הקיום שלנו דחוסה בפרדוקסים. איך אנחנו עובדים עם מצב שכזה, איך הוא עובד אתנו? אילו סוגים של שותפויות נוכל לגבש עם עובדות החיים? אנחנו עסוקים מאד בהישרדות ובאיכות שלה. ההישרדות משתנה עם הזמן וכן, משתנה עם ההתבגרות והחכמה.

אלך צעד אחורה בזמן לחוויה בתחילת עבודתי כתרפיסט. עבודתי בבלוברי עם ילדים סכיזופרניים בהדרכתה של מירה רוטנברג שיסדה את בלוברי וכתבה את הספר "הילדה עם עיני הענבר", היא עודדה אותנו אז לעשות ככל יכולותינו כדי ליצור קשר עם הילדים. לאחר זמן מה שמתי לב עד כמה אני וגם האחרים צמחנו מדי יום ביומו, מדי שבוע, מצאנו פינות וסדקים שלא ידענו על קיומם בתוכנו כדי לתת מענה לקשיים והיינו יוצרים ושומרים את אותו קשר אמיץ עם הילדים ועם עצמנו. כתבתי על כך בספרי "המרכז הפסיכוטי" ((The Psychotic Core  "תשתמש בכל מה שיש לך" זאת הייתה המנטרה של מירה וזה מה שעשינו.

אין דרך להגיע למישהו. אין דרך להגיע למישהו שצריך עזרה. יש כמה אמצעי עזר, מעין "כלי רכב", כמו מילים כמו דמיון, מוסיקה, הליכה, ראייה. וכלי רכב סמויים, חוש שלא ניתן להגדירו, שאין לו שם ואי אפשר לדמיין אותו – משהו כמו קשר לא מודע, קשר שמשחרר, שעוזר לאחר לנשום לחוש, להיות אכפתי, לחיות. מילה מהסוטרא, של הלב (מושג מתוך עולם המושגים ההודי, משמעותו, מאחור). מעבר. הנשימה מאחורי הנשימה, הלב מאחורי הלב. אחיזה בחוש שמחזיק ופותח אצל המטופל תפיסה של המציאות שהיא מעבר לפתולוגיה, ששומרת וקושרת אותו. יש כל כך הרבה חיוכים בלתי נראים שמחפשים אכפתיות ושחרור, שמבקשים אהבה.

הטיפול היה דבר מאד מיוחד עבורי והוא מיוחד גם היום. אני חש רגש רב של חיבה, הערכה על כך שזכיתי בהזדמנות למצרף של דרכים מיוחדות כל כך. הייתי מקווה שהממשלות בעולם היו יכולות לשלב משהו מהניסיון החיובי הזה. איך זה יהיה לעבוד עם אישיות כמו של טראמפ או של נתניהו? מה לגבי טראמפ כמטופל? אחת ממורותיי מארי הנלה[15] אמרה שהפסיכולוגיה היא החולָה. עד מתי הפוליטיקה תאיים עלינו והמגיפה תשפיע עלינו?

עדי: אני בטוחה שהרבה כאן יהיו מעוניינים לדעת  משהו על התהליך שבו אתה כותב את הספרים שלך. הכתיבה שלך כה עשירה. מה מאתגר אותך ומה מתגמל?

מייק: יש דרכים רבות להתייחס אל הנושא הזה ולרובן תקצר היריעה. אנסה לשתף כמה מהן מתוך ידיעה שבמה שלא אומר אוותר על הרבה. כפי שרמזתי קודם, גדלתי עם ספרים, קריאה הייתה חלק מחיי. החיים עצמם הם הדבר החשוב ביותר, אבל ספרים מוסיפים להם, פותחים ממדים נוספים, הספרים, כמו האמנות, מסייעים לעשות את החיים נסבלים. גדלתי במשפחת מהגרים, בה אבי עבד קשה, כדי שיהיה אוכל על השולחן, כלשון הקלישאה. אך הוא גם נתן לאמי, שהייתה מורה בתיכון, מתנה; את הקלסיקות הספרותיות בהוצאת הרווארד. מתנה יקרה למשפחה ענייה. לימוד היה אוצר. אך הקדשנו גם לתרבות הגוף. אמי שיחקה טניס ושני הוריי היו שחיינים טובים. אמי ניגנה על פסנתר ואבי ניגן פעם על כינור, שהיה מונח בארון הכניסה, זיכרון מאוסטריה שממנה הגיע בשנת 1923 בהיותו בן ארבע עשרה. היה אך טבעי להיות מוסיקאי במשפחה שלי ובקונצרט הראשון בו הופעתי הייתי בן ארבע, ואז, ככל שגבר העניין שלי בג'אז הוספתי גם קלרינט וסקסופון. המשחק האהוב עלי ביותר כילד היה פוטבול והמשכתי לשחק גם בשנות העשרים. אהבתי את התחושה של כוח ומהירות הכרוכות בחוזק ובתכנון. נראה לי טבעי לצרף אימון גופני לעבודת האנליזה ואני אסיר תודה על היכולת לערב בין השניים משך השנים.

בתור ילד קראתי הרבה קומיקס וניסיתי לצייר דמויות כמו המורון מו-מו, יחד עם חבר מהכיתה. כיתה ו' דומני. בתקופת התיכון כתבתי שירה ותמונות מדברות על רגעים בחיי. הפרסום הראשון שלי היה של סיפורים קצרים ושירה בכתב עת ספרותי. למשך תקופה חשבתי שאהיה עיתונאי. המשמעות של הלך הרוח שלי אותה תקופה הייתה שרציתי לכתוב ומעולם לא היה לי ספק לגבי זה. ועם זאת הופתעתי כאשר מורתי, גברת קאצקי, החזירה לידי את העבודה בספרות ואמרה: "יש לך שליטה מלאה בשפה האנגלית". ידעתי שאין זה נכון, אין דבר שכזה והיא הייתה צריכה לדעת זאת, אך לקחתי את דבריה כאישור ופירשתי אותם בדרכי. רגעים שכאלה חוויתי גם בקולג', המורה החביב עלי ביותר בו מורס פקאהם, המליץ עלי למועדון המצטיינים האמריקאי פי בטא קאפה[16] וכאשר המנחה שלי, מורה לספרות לטינית, הסתייג, ד"ר פקאהם אמר, "הוא כותב, הוא יהיה סופר". תהיתי איך ידע זאת ומה זה אומר. יש אנשים לאורך הדרך שרואים בך דברים ומנבאים על עתידך. מנגד, היה המורה של השנה השנייה בספרות אנגלית בתיכון, שצבע את כל העבודות שהגשתי במרקר אדום, עד שלבסוף ביקשתי לעבור מכיתתו. למדתי מוקדם מאד כי יש אנשים שמכוּוַנים זה לזה ואחרים שדוחים ונדחים על פי אותו מנגנון. יש כל כך הרבה סוגים של תבלינים רגשיים במין האנושי.

וכל כך הרבה דברים הצילו את חיי – מוסיקה, צבעים, מאמץ פיסי, אנשים שראו משהו בתוכי שאני לא ראיתי – והפסיכואנליזה – כל כך הרבה בתי ספר, גישות מטפלים, יועצים, עזרו בכל כך הרבה מקומות בדרכים כה מרובות. והביטי, כתיבה, כתיבה אמתית, שמבטאת ופותחת את המציאות משתפת ומגלה ממדים של הניסיון האנושי. נדמה לי שפה ושם תוכלי למצוא בעבודתי אספקטים של שירה ומוסיקה. יש לנו נפשות מוסיקליות בין יתר התכונות.

לא במקרה, מי שהמציא את הפסיכואנליזה, קרא שירה ומחזות ולא במקרה אחד מגיבוריי מבין הפסיכואנליטיקאים שמר ספר שירה של רוברט ברידג'ס בחפירות במלחמת העולם הראשונה.

אני כתבתי בספרי "הפסיכואנליזה המיסטית" (The Psychoanalytic Mystic) שהפסיכואנליזה היא בעצמה, או יכולה להיות צורה של תפילה ובין יתר הדברים היא גם יכולה צורה של שירה. אחד מאותם דברים שמתווספים לגילוי המתרחש בעת המפגשים הטיפוליים, מה שמתגלם יחדיו בתוך הנפש המבקשת להיפתח.

עדי: מודה לך עד מאד על הזמן שהקדשת לנו בסיפור המדהים המדהים הזה.

מייק: תודה לך עדי, על מה שאת עושה בכלל, ושהקדשת לי זמן כדי לשמוע אותי ואת קולות לבבי.

---

[1] שני הספרים תורגמו לעברית ויצאו בהוצאת דביר, בסדרת הפסיכולוגית

[2] הרי הקטסקיל הם רכס הרים גבוהים מאד בדרום מדינת ניו יורק ואתר נופש פופולרי

[3] אמה יונג הייתה אשתו של קארל יונג

[4] השפה שנשכחה: מבוא להבנת חלומות, אגדות-ילדים ומיתוסים (1951), תרגם יורם רוזלר, הוצאת א' רובינשטיין, 1973.

[5] בדרכים, תרגם עודד פלד, זמורה ביתן, 1988.

[6] נגן בס ידוע

[7] דור הביט, ביטוי שתבע ז'ק קרואק. הביטניקים היו תנועת נגד לבורגנות וזלזלו ברכוש ובקפיטליזם. השפעתם על התרבות האמריקאית רבה, הם העניקו לחיים ולספרות חופש וקלילות שלא היו קיימים בה קודם.

[8] וילפרד ביון (1897-1979)

[9] ז'אק לאקאן (1901-1981)

[10] אדמונד גוסטאב הוּסֶרְל (1859 -1938) פילוסוף יהודי-צ'כי ידוע כאבי הפנומנולוגיה.

[11] קלייר ויניקוט, 1906–1984)) עובדת סוציאלית ופסיכואנליטיקאית חשובה בזכות עצמה -אשתו של דונלנד ויניקוט

[12] Kabbalah and Psychoanalysis,  A Felt Sense, The Birth of Experience

[13] תיאורטיקן של התרבות אוסטרי-בריטי (1908-1966) שכתב את הספר The Hidden Order of Art

[14] מייקל באלינט, (1896-1970) פסיכולוג בריטי ממוצא הונגרי

[15] מארי הנלה (1913-2007) פסיכולוגית אמריקאית של הגשטלט

[16] אחוות פי בטא קפא (השם מורכב ממילים בלטינית שמשמעותן "אהבת המורה") היא אחוות הסטודנטים הוותיקה והמכובדת ביותר בארצות הברית, נוסדה עבור תלמידים מצטיינים. כעשירית מהסטודנטים במוסדות העילית של האקדמיה האמריקאית מוזמנים להיות חברים בה וממשיכים לקיים ביניהם קשר לאורך כל חייהם.