שיחה עם פרופסור מולי להד

בשיחתנו הטלפונית הראשונה, הצעתי לפרופ' מולי להד להיפגש לשעה. "שעה? זה ממש לא מספיק" הוא ענה לי, "יש לנו הרבה על מה לדבר". היה כמעט בלתי אפשרי לסיים את השיחה אחרי שעתיים בלבד, שיחה שבה כל תשובה חשובה ומסקרנת. למעשה, לא מפתיע שלאדם שכתב 35 ספרים ועשרות מאמרים יש הרבה מה להגיד.

אם אתם עוסקים בטראומה, כנראה שהשם מולי להד מוכר לכם היטב. אבל טראומה היא רק תחום אחד בו הוא עוסק. ביבליותרפיה, דרמה-תרפיה, פסיכולוגיה חינוכית ורפואית- מולי להד לא נשאר תחת כותרת מחייבת אחת. ואכן, תפיסת עולמו כמטפל מחוברת מאוד לתפיסת עולמו כחוקר, ככותב, וגם כהורה ובן זוג. לכן, הראיון הזה יהיה רלוונטי עבור מטפלים מכל התחומים, וגם לאלו אשר אינם מטפלים. היצירתיות וה"שעשועיות" כפי שהוא קורא לזה, היא חלק בלתי נפרד מתפיסת העולם הזו. אפילו הדרך בה הוא שותה קפה היא היצירתית ביותר ששמעתי עד כה ובודאי תפתיע את מי שיגיע לסוף הראיון.

אשמח אם תציג את עצמך בכמה מילים.

אני מולי להד, אני פסיכולוג עם מספר התמחויות: התמחיתי בטיפול בילדים בעבר- פסיכולוג חינוכי. היום אני יותר מזוהה עם פסיכולוגיה רפואית. מצד אחד עוסק בפסיכו-טראומה, ומצד שני אני דרמה-תרפיסט וביבליותרפיסט- עוסק בטיפולים באמצעות יצירה והבעה.

אני אבא לארבעה ילדים וסבא לשישה נכדים.  הגעתי לקריית שמונה בשנת 1979, עם אשתי הראשונה ורד ז"ל. גידלנו פה ילדים תחת קטיושות במשך 20 שנה. אח"כ עברנו לראש פינה ומאז אני גר שם. כתבתי עד היום 35 ספרים. את המאמרים אני כבר לא סופר.

אנחנו יושבים כרגע במרכז שהקמתי בקריית שמונה ונקרא היום "משאבים", אך היו לו כל מיני שמות וגלגולים. כשהגעתי לפה ראיתי עיר שנמצאת תחת אש, לפעמים שבועות שלמים. ראיתי שהילדים מאומנים לרדת למקלטים, אבל מה עושים איתם אח"כ? זו הייתה שאלה גדולה. שם זה בעצם התחיל.

עשיתי שני דוקטורטים. למדתי תואר ראשון ושני בארץ, שני התארים השלישיים מאנגליה, משתי מסגרות שונות. דוקטורט אחד עוסק בנושא של חוסן- המודל הראשון בעולם שהתבונן על חוסן כחלק מהחיים ולא רק כתופעה הקשורה במצבי לחץ ומשבר. פיתחנו אותו פה בקריית שמונה. אח"כ עשיתי דוקטורט שני במדעי המוח וההתנהגות בו פיתחתי את הנושא של טיפול בדמיון במצבים של טראומה.

למה קריית שמונה?

זה סיפור נחמד. ורד ז"ל , אשתי הראשונה, סיימה בית ספר לפיזיותרפיה, זה היה המחזור הראשון בתל השומר והם חיפשו מקומות התמחות לסטודנטים. היו מקומות בקריית שמונה, וועד התלמידים החליט שלמקום הכי רחוק, יוכלו ללכת הנשואות. אמרו: "איפה הרווקות תמצאנה רווקים?".

אני כבר עבדתי כפסיכולוג בבית שמש ובתל אביב בשכונות היותר קשות, ואמרתי: 'טוב נבוא לשנה, היא תסיים את הסטאז' ואני אתנדב ואמצא עבודה'. הגענו ב- 1979, וקצת לאחר מכן החל קיץ קשה מאוד – פעם ראשונה מאז מלחמת השחרור שאוכלוסייה אזרחית ישבה התפנתה תחת אש. אני הייתי בתהליך הפיתוח של מודל החוסן הרב מימדי, כחלק מעבודת הM.A- – פיתוח היכולות בקהילה להתמודדות עם מצבי חירום.

מצאנו פה אנשים מקסימים. זאת הייתה תקופה של שיא תחושת הציונות במקום. גרו פה: צביקה צמרת, פרופסור שביד, ויוסי שריד. התקבצו פה אנשים באיכות גבוהה שרצו לעשות פה משהו אחר, כי זה היה סוף סוף סוף העולם. אני תמיד צוחק, לקח 4.5 שעות מתל אביב לקריית שמונה, בלי פקקים כי הכבישים היו מאוד צרים. היום זה 4 שעות בגלל פקקים.

ורד היא בת קיבוץ איילת השחר, כך שהייתה לנו פה משפחה קרובה. נשארנו פה, כי היה לנו תחושה של כייף ומשפחה וחבורה. תחושה של הגשמה עצמית ויכולת להגשים רעיונות מקצועיים חדשניים. הייתי בן 26 כשהגענו ופתאום נתנו לי תפקיד- לקדם את הרעיונות שלי: איך להתמודד עם מצבי חירום. היתה לי תחושת משמעות גבוהה. ככה הגענו לפה. היו לי פיתויים לעזוב, אבל לא עזבתי אף פעם.

אני מאמין שגם בקצה העולם צריכים מקומות שבהם יהיו אנשים ומרכזים ייחודיים. המרכז הזה "משאבים" – הוא ייחודי בעולם, ומגיעים לראות אותו מכל העולם. יש הרבה מאוד תלמידים שהיו פה ופיתחו את הנישות שלהם, אבל מרכז בסדר גודל כזה, אין. אני חושב שזה חשוב שיהיה בצפון מרכז כזה. אכן בניתי את החיים שלי פה, אבל אני בכל העולם, מלמד ומרצה כל הזמן.

איך התחיל  "משאבים"?

במקור הוא נקרא "המרכז לשעת חירום". זה היה השם שמשרד החינוך והרשויות קראו לו ב-1980. הרעיון עלה אחרי אותו קיץ נורא בו אוכלוסיות שלמות ישבו במקלטים, בעיקר בקריית שמונה. בקיבוצים היו יותר ערוכים. המודל שפיתחתי ב-M.A, איך לעזור למערכת החינוך להתארגן, לסייע לילדים לעזור לעצמם עד שהמורים מתפנים. זו הייתה תקופה מאוד מסובכת: לא היו אזעקות והתראות, ולא היו כיפות מגן.  הילדים היו מגיעים לביה"ס ופתאום היו נופלות קטיושות. הם יכלו לשבת במקלטים מהבוקר, לפעמים כל היום. לא הייתה תוכנית מה לעשות איתם.

לכן פיתחתי ביחד עם המנחה שלי לתואר שני פרופ' עדה אברהם ז"ל ,תוכנית התערבות שתעזור למורים ולילדים להתארגן מהר במקלט לאותה ישיבה ארוכת טווח. הילדים קראו לתוכנית: "אף אחד לא לבד", כי התוכנית הייתה בנויה על זה שכל פעם ילד אחר בקבוצת הילדים ינהל את המפגש בתוך המקלט. הרעיון הוא ארגוני – הילד מודיע למורים מי לא הגיע למקלט. הילדים היו רצים למקלט הכי קרוב, אבל זה לא אומר שהילדים יגיעו למקלט שבו הם היו צריכים להיות, כי זה היה יכול לתפוס אותם בכל מיני שעות, ולפעמים בהפסקה. עד שהיו מוצאים את הילדים, ויודעים מי נמצא איפה, המורים היו יוצאים מדעתם. אז כל ראש קבוצה קודם כל הודיע למורה מי חסר בקבוצה שלו וככה ידעו את מי לחפש. עד שהמורים היו מתפנים מהחיפוש, בערך שעה וחצי, הילדים הפעילו את עצמם.

בקיץ הקשה מאוד של שנות ה-80, הגיעה הנה אופירה נבון ז"ל- ראש ועדת בית הנשיא לשלום הילד. היא עברה בבתים וראתה ילדים שמפעילים את עצמם. היא שאלה אותם: 'למה אתם יודעים להפעיל את עצמכם וילדים אחרים לא יודעים?' אז הם ענו לה: אנחנו חלק מתוכנית 'אף אחד לא לבד'. בעקבות הביקור הזמינו אותי להתארח בבית הנשיא, וביקשו שנציג את המודל לכל היישובים. משרד החינוך יזם הקמה של "המרכז לשעת חירום" בקריית שמונה, במטרה שמשם תהיה פעילות ההכשרה וההתערבות לכל המחוז.  כמובן שהם התנערו די מהר מסיוע כספי וכשחזרתי מהדוקטורט הראשון באנגליה, הבנתי שאני צריך להקים עמותה, אחרת לא נצליח לקיים את המרכז. קיבלנו משרה אחת ממשרד החינוך, ממטולה עד נהריה. מצאתי כל פעם כמה פסיכולוגים כדי לייצר רשת, והקמנו עמותה. מהיום הראשון העמותה היתה בנויה בקונספט של מכירת פרויקטים. אין לנו אף ספונסר, וגם לא תרומות. בפריפריה לא פשוט בנושא הכספים לנושא של חירום והיערכות בפרט בשנות ה80 וה90. מגביות תרמו ותורמות לרשויות אך הן מכוונות לדברים שיותר חשובים להם.

בתקופה הראשונה עד סוף שנות ה-90, היינו הגוף היחידי בארץ ובעולם שעסק בהכנת מערכות עירוניות ואזרחיות לתפקוד בשעת חירום. אט אט כיוון שאנחנו עמותה, הפצנו את הידע והכלים ורבים שלמדו מאיתנו או את המתודות והמודלים שלנו החלו אף הם ללמד זאת והאתגר לשמור על ייחודיות עצום. אנחנו עדיין בסוף העולם שמאלה וזה הופך את זה ליותר קשה. זו הסיבה שאנחנו ממציאים ומפתחים כל הזמן דברים שאף אחד עוד לא חשב עליהם.

 

מאיפה אתה במקור?

מחיפה, נולדתי וגדלתי במושבה הגרמנית,  אח"כ עברנו לכרמל, למדתי בבית הספר חוגים, שהיה אז בית ספר קטן, היום זה בית ספר עירוני וגדול. הייתי בחייל האוויר בצבא, יש לי אחות שהיא גם פסיכולוגית, גרה בארה"ב, מומחית לטיפול משפחתי- אני נשוי בשנית לנגה מרצה לדרמה-תרפיה ומורה ליוגה.

למה בחרת ללמוד באנגליה?

לא התכוונתי לכתוב דוקטורט. נסעתי כשליח לתנועת נוער מוזרה, שעבדה עם בוגרים- מגיל 16 ומעלה. במקום ללכת לבית ספר הם כבר בגיל הזה התמחו בשוק העבודה והתחילו לעבוד. כיוון שהם היו עסוקים או בלימודים או בעבודה, פיתחתי כל מיני תכניות ונהייתי מעורב בהמון דברים, כמו לדוגמא המסעות לפולין. מסעות צעירים בנושא השואה והתקומה החלו באנגליה כרעיון של מי שהיה אחראי על הנוער והחלוץ ושלי, ואחר כך זה עבר לארץ. בשנות ה-80 לא היתה אפשרות לנסוע למזרח אירופה- לפולין, רק אנשים עם דרכונים בריטים יכלו להגיע לשם.

די מהר, השתעממתי, לא עניין אותי לשבת כל היום במשרד, והחבר'ה עבדו במהלך היום והיו פנויים בסופי שבוע ולעיתים בערב המאוחר. החלטתי שאני אעשה דוקטורט. היה לי את כל החומר מהמחקרים שעשיתי בארץ על ילדים ומבוגרים במצבי לחץ. בניתי מודל וחקרתי אותו. גם זה לא העסיק אותי מספיק, כי לכתוב דוקטורט בפסיכולוגיה באנגליה בתקופה ההיא, היה מוזר- נשאלתי שוב ושוב למה פסיכולוג עושה דוקטורט? הם היו באוריינטציה של תעסוקה.

הלימוד באותם זמנים היה מאוד בודד, היה לי מנחה אישי, הייתי כותב ושולח לו בדואר כי אז לא היה אינטרנט. זה לקח הרבה זמן כי עד שזה היה מגיע אליו, עד שהיה קורא, עד שהייתי כותב תיקונים במכונת כתיבה ידנית. אז התחלתי גם ללמוד דרמה תרפיה במקביל. חזרתי לארץ עם דוקטורט כמעט גמור, שסיימתי פה ועם מומחיות בדרמה-תרפיה. כך זה התגלגל…

מה בהיסטוריה האישית היה הגורם המשמעותי שהביא אותך להיות מטפל?

אמא שלי הייתה הרכזת המנהלית, וגם האנושית, של מוסד "אחוזת ילדים" בחיפה. היא הייתה הרוח החיה, עובדת סוציאלית בנשמתה. אבא שלי היה איש ספר ותיאטרון –אוטודידקט וקצין בכיר בחיל הים. הוא נקלע לפיקוד צבאי כי היה צריך להקים מדינה, אז הוא הלך לצבא הבריטי ואחר כך נרתם להקמת חיל הים.  היה לו אוסף של 4,000 עותקים של כתבי יד של מחזות. זו היתה האהבה שלו. הוא היה בר סמכא עולמי, וכתב הרבה בתחום הזה.

אני חושב שלילדות שלי יש השפעה על היותי מטפל. בתור ילדים היינו המשפחה היחידה של צברים בתוך קהילה של עולים חדשים. ניצולי השואה בתקופה ההיא היו מאוד סוערים. אנשים שסבלו בלילות, אנשים שהתאכזרו לילדים שלהם. בשכונה היו הרבה פעמים מאבקים אלימים בין עולי צפון אפריקה וניצולי השואה. אימא שלי נחשבה אז ל"מזכירת האו"ם": הייתה מפשרת ומרגיעה- עשתה מה שנקרא "עבודה קהילתית". אישה נמוכה, תמיד יחפה, צברית אמיתית. רצה החוצה להרגיע את האנשים שלפעמים היו עם סכינים שלופות. האווירה הייתה שבבית הזה עוזרים לאנשים.

מה הפך גם אותי ואחותי לפסיכולוגים? אין לי מושג. מעורבות חברתית תמיד הייתה. היינו מעורבים בצופים, במועצות תלמידים, אנשים עם רגישות חברתית. גם אחותי שגדולה ממני השפיעה עלי. היא הייתה המדריכה שלי בצופים.

אתה גם מטפל פרטני?

היום ממש לא. יש לנו במרכז כמעט 500 מטופלים, וכ-24 מטפלים. רק לתמוך במטפלים, זה משרה מלאה. מדי פעם אני לוקח מקרה מאוד קשה. אחת לשנה יש לי מטופל או שניים שאני מלווה אותו ומטפל בו, אבל אני במודל שלי נכנס לטיפולים כ -Live Supervision . מדי פעם אני עושה אינטייקים למקרים מורכבים. אני בקליניקה פרטית? ממש לא. אני מאוד מאמין במגזר הציבורי וקרוב ל20 שנה עובד רק במגזר הציבורי.

בנית את המודל לחוסן: גשר מאח"ד.  איך יוצרים מודל טיפולי?

לא פשוט, בטח לא בשנת -79-80. לא הייתה אז בכלל ספרות. מה שהוביל אותי למודל היה מעיין משבר זהות. באתי לקריית שמונה לאחר שעשיתי חלק מהסטאז' באברבנאל ועבדתי בשכונת התקווה ובבית שמש. הגעתי לקריית שמונה, עם ידע בפסיכולוגיה חינוכית, כחלק מהשירות הפסיכולוגי שהיה מאוחד אז עם בריאות הנפש.

אני תמיד מספר בצחוק שחשבתי שאגיע לקריית שמונה ויהיו אנשים סובלים מנוירוזת טראומה ושהתורים לטיפול ישתרעו לאורך כל הרחוב המוביל למרכז לבריאות הנפש דאז בקרית שמונה. אבל הגעתי וראיתי שאנשים בדיוק כמו בכל מקום, אותן צרות ובעיות, פרט לזה שהיתה קבוצה של אנשים שסבלו מסימפטומים שקשורים לקטיושות. אנשים הגיעו לבקש מענה ולטיפול בקטיושות לא היה מענה. שיערתי בטעות שהחיים תחת אש יפגעו בתפקוד של רבים. נכנסתי כפסיכולוג חינוכי לבתי ספר. ראיתי ילדים מתפקדים, משפחות מתפקדות. ועלתה בי השאלה: איך האנשים האלו מתמודדים?

לא הייתה אז ספרות על Coping. הייתה התחלה של עבודה שעשתה עופרה איילון, סביב מלחמת יום כיפור. הכול היה מאוד ממוקד במלחמה, ולא בחיים לאורך זמן, כמו שהיה בקריית שמונה. זה התחיל מזה שרציתי להבין מה אני רואה.

התחלתי לעשות מחקר ראשוני עם חברים שלי. הכותרת הכללית הייתה: 'מה עוזר לך? מה עוזר לכם?' היו 400 ילדים ו-300 מבוגרים. אספנו מלא תשובות ולא היה מחשב להקליד, כי זה לפני עידן המחשב. היו לנו כמויות של פתקים ורשימות ועבדנו עם מכונות חישוב ידניות בשביל הסטטיסטיקה. גילינו חמישה ערוצים להתמודדות. ידעו אז שישנה תגובה רגשית, פיזית וקוגניטיבית. אבל לא דיברו על עוד שלושה ערוצים שזיהינו: הערוץ הדמיוני, ערוץ העמדות והערכים, והערוץ החברתי.

המודל הזה בעצם התחיל את דרכו במחקר ה- M.A, והמשיך בדוקטורט שלי. חיפשתי מאמרים שדיברו על איך אנשים מתמודדים ושיאוששו את המודל שבנינו  זו הייתה עבודה מסובכת- בלי פקס, ובלי אינטרנט. זו הייתה עבודה של לחפור, ולהגיע ל-300 מאמרים. המאמרים המפורסמים ביותר ביניהם היו של פריץ ובולבי על התמודדות של ילדים ו- Hospitalism. אני והמנחה שלי ניסחנו למעשה מחדש את ממצאיהם כמי שהתבוננו על ילדים ותיארו התמודדות: איך הילדים האלו שורדים?, וכך אוששנו את המודל גם תיאורטית וגם בהסתמכות על מחקרים שבחנו דברים שונים, אך יכלנו לנסחם כמתמקדים בהתמודדות.

כשהצגנו את המודל של התמודדות בכנסים הראשונים בישראל, נחשבנו לקצת מוזרים במקרה הטוב, או הרבה פחות מזה. אנשים שאלו: "הקטיושות השפיעו על האנשים האלו?".  התפיסה הייתה של 'טראומה' או 'סיכון'. 'טראומה' זה פסיכופתולוגיה. המילה "חוסן" עוד לא הייתה, זו מילה מאוחרת יותר.

המודל פשוט להבנה והוא תפס, אבל הוא הרבה יותר מסובך ממה שמלמדים אותו. הוא כולל שבע רמות אבחון, ולא רק הרמה של 'מה עוזר לאנשים?'. הוא יכול לתת תמונה מקיפה, בוודאי למטפלים. ברמה הטיפולית, זה הרעיון שהמטופל יכול לגלות תוך כדי שיח מה הכוחות שלו.

הבשורה שלנו היא איך אפשר להשתמש במודל ללמידה על חוסן  ובאמצעותו לעזור לאנשים לפתח את הכוחות שלהם. גילינו שהמודל יכול להיות בסיס למניעה.  אפשר להגיד שפחות או יותר  10% מהאנשים נפגעים מאירוע טראומטי, והיתר מתמודדים. אז מה עושים ה- 90%? איך הם מתמודדים? הנחת היסוד שלנו הייתה שאם נפענח איך הם מתמודדים, נוכל לפתח וללמד שיטות טיפול עבור אלו שסובלים. עפרה איילון ואני כתבנו ספרים שלשה ספרים בנושא שקראנו להם סידרת חיים: "חיים על הגבול", "כל החיים לפניך", "על החיים ועל המוות".

זו היתה פריצת הדרך של גשר מאח"ד  וממנה התפתחו המון תוכניות מניעה וטיפול בארץ ובכל העולם. למשל שילוב של אומנויות ויצירה בתוך המודל: רב מימדיות של עבודה עם גוף, דמיון, מוסיקה וקבוצה חברתית. עד אז התפיסה הייתה רק טיפול אנליטי או קוגניטיבי.

מאז 1984 המודל הזה נלמד בארץ באוניברסיטאות ובמכללות ובעולם. הוא משמש המוני אנשי מקצוע מחינוך פסיכולגיה ייעוץ עבודה סוציאלית ולפעמים אני קורא יישומים אפילו ברפואה משלימה.

המוקד שלנו במשאבים זה עבודה של בניית חוסן ועבודה עם הכוחות. ב-2013 הוצאנו ספר, שמסכם 30 שנה של יישום המודל במקומות שונים בעולם וכן במגוון תחומים  ופיתוחים למשל שימוש במודל בטיפול משפחתי פיתוחים של יעוץ ארגוני ומערכתי, שיקום קהילות ועוד תוכניות התערבות בעולם. זה מרתק, עד היום יש המון פיתוחים  שאני לא יודע עליהם. לפני שנה הגעתי לבית ספר בחיפה בו סיפרו לי שהם לקחו את הספר שכתבתי עם עם ד"ר נירה קפלינסקי, שהייתה דוקטורנטית שלי, על סיפורים לפי הערוצים: והפכו זאת לתכנית לפתוח משאבי התמודדות כשכל משאב מבוסס על  מכתב שכאילו הילד בספר כותב לילדים והילדים בכיתה עונים לילד מהספר  וככה הם מכירים את כל ערוצי התמודדות שלהם ולומדים על ערוצים נוספים שמסייעים לאחרים.

לפני שנים בחרתי עבורנו את האמרה של קונפוציוס "איננו יכולים למנוע מציפורי הצער והכאב מלרחף מעל ראשינו אנו רק יכולים למנוע מהן לבנות קינים בשער ראשנו"

זה מדגיש למה  אנחנו עמותה: מרכז שאיננו חברה רווחית אלא רעיון שמופץ בPublic Domain – (במרחב הציבורי). בנוסף למודל לחיזוק משאבי חוסן, ומודל למניעה יש גם כלי   שאלון פסיכומטרי -שמודד BASIC PH, ויש גם את המדד הידוע "סיפור בשישה חלקים, PSM 6".  אין כמעט מקום שהמודל לא נכנס אליו. אפילו לא זוכרים שאנחנו אחראים עליו, זה בסדר לגמרי, העיקר שאנשים לא רק מסתכלים על איך אנשים נכשלים, אלא איך אנשים מתמודדים ומצליחים למרות הכול. המוטו של משאבים הוא נדיבות -אני מאמין שנדיבות ושיתוף משפיעים מאוד.

יש לך מנטור/מנטורית?

 הרבה אנשים השפיעו עלי לאורך הדרך. בהיסטוריה הקונספטואלית אני קשור מאוד ומזהה את עצמי עם הזרם האקזיסטנציאליסטי הומניסטי. אחד המורים שלי היה תלמיד ישיר של קרל רוג'רס. ויצא לי בעצמי ללכת ללמוד אצלו, הוא גיבור תרבות אחד.

הגיבורה השנייה שלי היא ויולט אוקלנדר (Violet Oaklander) שפיתחה את טיפול הגשטלט בילדים. עם השנים גיליתי שזה לא רק לילדים, אלא גם למבוגרים. בדרמה תרפיה מאוד הושפעתי מהעבודות של סו ג'נינגס (Sue Jennings), ואלידה גרסי (Alida Gersie) שעובדת יותר עם סיפורים. וכמובן עופרה איילון שהיא חברה ושותפה לגיבוש רעיונות.

אתה עובד עם משברים, חרדה, תחומים מאוד קשים- האם אתה מרגיש שהידע וההתמקצעות סייעו גם לך להתמודד?

בתוכנית החיים שלי לא היתה כוונה לעבור כל כך הרבה טראומות. כשפיתחתי את BASIC PH -גשר מאח"ד, הייתי אופטימי וחסר דאגות.

השאלה שלך רב מימדית- אני אנסה "לארוז אותה". עפרה איילון אומרת לי: אתה משוגע, אתה עושה את מה שאתה מרצה או "מטיף": doing what you preach for"". למשל לעלות לקריית שמונה תחת אש.  זה לא פשוט, לגדל ארבעה ילדים ככה, תחת גג רעפים וקטיושות.

הייתי מאוד יצירתי מאז שאני ילד קטן, ממציא משחקים וכותב סיפורים. המשחקיות זה תכונה אישיותית.

המתודה שפתחנו לטיפול בטראומה טוענת שזה לא רק קוגניציה [CBT] , וזה לא רק גוף, יש עוד משהו, כמו דמיון. בואו נתקוף את הטראומה לא רק מכיוון אחד בלבד, אנשים הרבה יותר מורכבים. בואו נסתכל על הדברים באופן רב מימדי. וכך במודל SEE FAR CBT אנו משלבים עקרונות של טיפול קוגניטיבי התנהגותי עם היבטים של תחושתיות וזיכרון הגוף אך הוספנו את המרכיבים של דמיון משחקיות כחלק מהריפוי מטראומה.

העמדה הכי חשובה שלנו בעבודה מול אנשים זה צניעות, להבין שהם עשו מאמץ אדיר לצעוד בעולם הזה, כדי להגיע עד הלום, גם אם זה לא מתאים לערכים או לתפיסות שלנו. אני לא יכול להגיד שאני תמיד כל כך פתוח, אבל אני כן יכול להגיד שאני תמיד פתוח לרעיונות.

אני עוסק במדיטציה מ -1972. לא מלמד, אלא עושה. ב- 1984 למדתי היפנוזה. למדתי CBT  ו-EMDR,  ועוד המון שיטות. אני מכבד אותן ומשתמש בהן אבל אני לא מתחייב לשום דוגמה.

אנשים מגוונים ואני מנסה לתפוס אותם בצורה הזאת לשאול לא רק מה אני יודע ?איזה כלי אני מכיר? אלא מה מתאים לאדם הזה שבא אלי. אני חושב שהתפיסה האינטגרטיבית מאפיינת אותי: לראות איך דברים מתחברים ולא מתפרקים. איך אוספים רעיונות ומחשבות ומארגנים מחדש. הגישה שלי היא לראות שדברים הם רחבים, יש הרבה חפיפות אבל יש דברים ייחודים.  זה מאפיין את האישיות שלי.

המוטו בחיים שלי, ללמוד ממה שעוזר לי, אני מאמין וככה אני מנהל את חיי. צער סבל וכאב אינם תקלה בחיים הם חלק מהחיים. זה קשה לי שדברים נוראים קורים לי ולאחרים. כשאני  מקבל עלי לטפל היום, אני לוקח את המקרים הכי מורכבים, ואני לא מרשה לעצמי לא להיות בקשר רגשי עם האנשים. אני דומע כשעצוב לי. זאת הזדמנות לראות את החיים כמו שהם. זה לא קל, אבל זאת התפיסה שלי. אני חושב שזה אחד הדברים שעוזרים למטופלים שלי, שאני עם כל מה שאני עברתי בחיים, התאונה שלי , המוות של ורד ושל בני עמרי ,אני  ממשיך להיות אופטימי. מנסה לראות את "השעשועיות" שבחיים.

אתמול אירחנו בתל חי את אורי אורלב. הוא גיבור שלי. לא גיבור ילדות, כי אני מבוגר מדי כדי שהוא יהיה גיבור ילדות שלי. הוא גיבור במובן שבו הוא מוביל את המחשבה שלי על הכוח המרפא של הדמיון והמשחקיות. הוא לא "מפסכלג" את זה, אלא חי את זה. חי את היכולת להיות במצב של מלחמה ולראות את המשחקיות שבה, את הדברים הלא הגיוניים באור של משחק ושעשוע. הוא כותב, מתנהג וחושב עם קשר מאוד חזק עם הילד הפנימי והילד החיצוני. זה חלק מהדברים שמבחינתי הם הכוח שלי לעזור לאנשים: לראות מצבים ולא להיכנס למנהרה שהיא חד כיוונית.

איך זה השפיע על ההורות שלך?

תשאלי את הילדים שלי, אני לא יכול להגיד…

המזל שלהם הוא שגם אני וגם ורד אשתי הראשונה הייתה עם יכולת "שעשועית" כזאת. חלק מהאידאולוגיה המשותפת שלנו, דרך החיים, היתה לתת הרבה מאוד חופש אחד לשנייה, והרבה מאוד חופש לילדים. נגיד, אם נסעתי לעבוד בסינגפור, אז לא עשינו מזה סיפור: 'איך אשאר בבית עם ארבעה ילדים?'. כשאני חזרתי הביתה היא רצתה לנסוע לאנפורנה בנפאל. היה ברור שאנחנו אחד בשביל השנייה. החיים לא נעצרים בגלל מכשולים או קשיים.

משחקיות, שעשועיות ויצירתיות. הייתי מלווה אותם לשינה- אני לא אוהב להגיד "להשכיב אותם", כי הם הלכו לשכב לבד- תמיד הייתי מספר להם סיפור שהמצאנו במקום. היתה לנו סדרת סיפורים שכולם היו המצאה משותפת. הם היו ממציאים את הדמויות ואני הייתי ממציא את הסיפורים בהמשכים, כל לילה זה הומצא מחדש.

הרבה מאוד משחקים, נסיעות לחוץ לארץ, היינו נוסעים על חשבון לימודים, כי בהומור אני אומר שלנסוע עם הילדים לחו"ל על חשבון הלימודים זה" לצמצם נזקים", הלהיות ביחד ולעשות דברים מיוחדים, מצד אחד. מצד שני, יש לי עמדות ברורות למה אנשים צריכים לשאוף אליהם להגשים חלומות לחיות את החלומות כמה חשוב להיות רגישים לזולת ולעזור לאחר, זה לא תמיד היה קל לילדים.

השתדלתי לא להביא את המטופלים הביתה.

אני חושב שדבר שמאוד עזר ,לפחות בשנים הראשונות, שההורים של ורד היו מעורבים. זאת חוויה מאוד משמעותית לילדים לגדול עם אנשים מבוגרים שאוהבים אותם ללא תנאי ולא כל הזמן רק מחנכים אותם.

אם הילדים שלך  היו יושבים פה, מה הם היו אומרים עליך?

אני חושב שהם די מבסוטים ממני, גם אם אני בן אדם עם ציפיות ערכיות גבוהות וברורות. אני מקווה שהם היו אומרים שקשה לחיות עם מישהו שהוא קצת "אידאל", דמות שהיא מופת. אני לא תופס את עצמי ככה, אני משתדל שזה לא יהיה מכשול בחיים שלהם. אני מקווה שלא. אני לא בן אדם קל בלבד, אני עסוק ויצירתי ואני בן אדם שלא סותם את הפה הרבה פעמים. אני בעיקר חושב שזורמת בינינו הרבה אהבה וביחד, מבלי להתעלק. אני מגיע ממשפחה ייקית שיש בה קו מאוד ברור: לא מציקים לזולת- זה לא התפקיד שלנו. מייעצים אבל לא נבהלים אם לא מקשיבים לנו.

איך אתה כסבא?

אני חושב שאני מאוד מחובר לנכדים שלי. אני מאוד אוהב אותם! אני מוצלח יותר כשהם מסוגלים לשחק משחקים דמיוניים. כל החיים תפסתי את עצמי כשותף. אני משתדל לא להיות מבוהל מהחיים, אז אני לא מבוהל מלהיות סבא. אני סבא שאוהב להפעיל את הנכדים שלא יהיו רק  פאסיביים- אני מביא מלא הפעלות וגירויים. אני מביא צבעים, גבס ומסכות, אני אוהב לעשות איתם דברים.

יש את השיר של מתי כספי -"זאת ילדותי השנייה"- אני, אין לי בעיה עם ילדותי הראשונה שהייתה מצוינת, אבל אני גם אוהב את ילדותי השנייה עם הילדים שלי, וגם את השלישית עם הנכדים.

כשהתאלמנתי, הילדים היו צעירים  יחסית והיה חשוב לי להיות נוכח ולתת את הזמן לכולנו להתאושש. טיילנו הרבה גם בארץ וגם בחו"ל וניסינו להמשיך ולעשות את הדברים המשמחים שתמיד חשבנו שנעשה ביחד איתה . ורד נפטרה לפני 16 שנה. רק אחרי חמש שנים אפשרתי לעצמי להיכנס לזוגיות עם נגה. היום אנחנו ביחד 12 שנה.

כל התארים וההישגים השפיעו גם על הילדים שלך?

סיפור לסיום: כשתום הבן שלי היה צעיר, נסענו למכרים בנורבגיה, הם היו מאוד אמידים, התארחנו אצלם, היה להם בית באגם ובהרים. המכר היה מוכר נברשות, זה אזור שבו חודשים רבים של חשיכה, אז בשנת 82, היה לו רעיון שיווקי מדהים. הוא היה נוסע עם המשאית שלו לכל העיירות הנידחות בנורווגיה ומביא בהנברשות, הוא עשה עסק של החלפת נברשות (trade-in) וכל שנה היה לוקח את הנברשת "הישנה" ומביא חדשה. כיון שאנשים היו ימים שלמים בבית עם אור מלאכותי וכדי לשנות להם את האווירה. כלומר קונים פעם אחת, אבל מחליפים כל שנה במחיר מופחת.

שאלנו אותו מה עושים הילדים שלך? הוא אמר בעיניים בורקות הבן שלי מכונאי, הבן שלי יש לו משאית. זה היה שיעור עבורי. אני הגעתי עם עמדה מטופשת של אקדמיה ותארים, וזה נתן לי תפיסה חדשה! הורים יכולים להיות מאושרים מכל מה שהילדים שלהם עושים, הם לא צריכים למלא את הציפיות שלנו. בוודאי העברתי ציפיות, אין בן אדם שלא מעביר, לא רק לילדים ,גם למטופלים אבל אני חושב שכל עוד הם עושים משהו שממלא אותם בשמחה ומשמעות, זה מה שחשוב.

עם תוחלת החיים היום, אנשים ישנו את עיסוקם עוד מספר פעמים. אני מאחל לילדי שישנו. גם אני מהיום הראשון עוסק בהמון תחומים: ביבליותרפיה, דרמה-תרפיה, פסיכודרמה, פסיכו-טראומה, פסיכולוגיה רפואית, פסיכולוגיה חינוכית. אני אף פעם לא עושה דבר אחד. זה שומר על חיוניות. הקדמתי את דורי – היום עושים כל כך הרבה דברים ולא רק קריירה אחת.

יש לך מסר להורים צעירים?

תנסו להיזכר ולשמור במודעות שלכם מה זה להיות ילד בן 3-4. זה אומר להתפעל מכל דבר שרואים ולשאול שאלות ולהאמין שכיסא יכול להיות סוס, ועפיפון יכול להיות מטוס. בוודאי בשלבים הראשונים, אח"כ הם יגידו: 'באמת אימא זה רק כיסא'. זה החלק החיוני.

עמדה מאוד חשובה זוהי העמדה המשחקית. להסתכל על דברים בגובה העיניים של הילד, ולמצוא זמן להיות איתם בדבר הבסיסי הזה שנקרא משחקיות.

לא להיאבק בחיים כמה שאפשר. להכיר בזה שילדים גם חולים לפעמים, גם לא מתקשרים לפעמים.  לפעמים יש ימים שאתה אומר לעצמך: "וואלה, אין לי כוח לזה, מה עשיתי לעצמי בחיים". לזרום עם החיים.

להורים למתבגרים- לקחת הרבה אוויר. להאמין בילדים שלכם. יצא מהם משהו טוב, אל תדאגו. אם אתם אנשים טובים, רוב הסיכויים שהילדים שלכם יהיו אנשים טובים. תאמינו בזה. ואל תהיו כל כך מבוהלים מהחיים- תחיו אותם.

איזו 'צידה לדרך' אתה יכול לתת למטפלים צעירים?

להישאר צנועים.

להקשיב למטופלים שלכם, אם אפשר בלי אינטרפרטציה, פשוט להקשיב. לא שהידע לא חשוב, אבל רגע לפני: להקשיב.

אם אפשר- תהיו מסוגלים לשחק, זה מאוד משמעותי. לשחק – " to be playful " זאת גם תכונה, לא רק עמדה. אני בא מהאסכולה הלא חשדנית, כלומר לא קלינית בתפיסתה. אני אומר: בוא נכיר את הבן אדם, איך צעד לפה. אני מאמין שיש לאדם כוחות, וצריך לטפח את הכוחות. לא לפחד מהחיים זה דבר משמעותי. לקחת סיכונים, לא לשבת על הכיסא ולחכות שדברים יקרו. להיות מסוגלים לעמוד מאחורי העמדות ולהיאבק עבור המטופלים. לפעמים העולם מסובך, וחלק מהאנשים בחיים האלה לא חוו מה שנקרא חוויה של הכלה ונכונות להיות. לא רק בחדר, ברמה של מה שקורה בחדר נשאר פה, לפעמים גם צריך לצאת לעולם. ללכת עם הלב וחשוב: לא להפסיק ללמוד! הידע אף פעם לא נגמר. כל הזמן ללמוד, לחפש תמיד דברים חדשים. ולשחק-לא לשכוח לשחק!

אני אומר למטופלים: "לא באתם למסאז',  פה באים לעבוד", לא מתוך עמדה של התנשאות, אלא מתוך עמדה של עבודה משותפת, משימה לעזור. אני בגישות מאוד פעילות כמטפל וכמה שניתן גישות ממוקדות. גם באומנות אני מאוד ממוקד.

מה אתה אוהב לעשות, מעבר לעבודה?

לכתוב. אני אוהב לשפץ דברים. להיות עם הנכדים. לנסוע לטייל בחו"ל. ללמוד תרבויות חדשות, להכיר את האנשים.

מה היעד הבא?

המשימה שלי היא לעזור לאנשי מקצוע, אנשים שרוצים לפתח רעיונות, כמה שאני יכול. היעד שלי כל השנים הוא לפתח עוד אנשים שיוכלו לעשות דברים פה ב"משאבים". הגינה הייחודית שנוצרה פה בחוץ, על שפת הנחל  זה איש מקצוע וחבר  שהגיע חזרה לגליל לפני ארבע שנים. היתה פה שממה, לא היה פה כלום רק עשבים שוטים וגומא שכיסה את הכול ובכל פעם שפרצה שריפת קיץ איים לשרוף את הבנין… הוא אמר: "יש לי חלום". אני אוהב את הגישה הזו, של ליזום, לפתח, לשחק ולחלום.

יש לי הרבה משימות כרגע באקדמיה. להיכנס לעידן החדש: הנחיה מתוקשבת/הכשרה דרך מערכות מדיה. יש לי המון רעיונות כל הזמן. יש לי מחשבה- כחלק מדרמה תרפיה- לקדם תואר בליצנות רפואית.

להתפנות לנכדים שלי, כי זה כייף אמתי.

לסיום, אשאל אותך כמה שאלות קצרות:

מה הפריט שאתה הכי אוהב בחדר הזה?

כל הפריטים שבחדר הזה הם דברים אישיים. הכיסאות, השולחן, התמונות, הכל. כשאני פה, אני רוצה להרגיש בבית. לכל תמונה, פוסטר, לכל דבר יש משמעות. אפילו הילרי קלינטון כתבה לי מכתב אישי בזמנו. בתל חי החדר מלא בבובות ומסכות.

איך אתה שותה את הקפה?

כרמלה  חברת הצוות הוותיקה ביותר שלנו שהשנה מלאו לה 80 לימדה אותי לשים בקפה השחור, קצת שוקו (שוקולית בלי החלב)! זה הופך את הקפה השחור לטעים יותר. לשים על הקצה של כפית שוקולית ולערבב. זה בבת אחת יוצר טעם יותר עדין.

מה מולי להד של היום היה אומר למולי להד בתחילת דרכו?

תמשיך להיות אמיץ, במובן הזה שתעשה דברים שהם לאו דווקא שגרתיים.

תהיה יצירתי, תחשוב מה חשוב לך ותעמוד על זה ותתקדם עם הדברים האלה.

תחפש את הדברים הכי מצחיקים שישנם בחיים. תדמיין, תיצור, תחשוב, תחלום.

תהיה רגיש עם הסביבה. תשתף פעולה עם אנשים. תמשיך לאהוב ילדים ואנשים-זה הדבר המרכזי.

זה מה שהייתי אומר לעצמי.