שיחה עם פרופסור יעל לצר

– בשנת 2012 מדינת ישראל הייתה חלוצה כשהובילה את חוק הדוגמניות – לפיו לא יופיעו בפרסומות דוגמנים/ות בתת-משקל ובכל פרסומת שבה נעשה שימוש בפוטושופ יצוין הדבר בבירור. אח״כ הצטרפו צרפת וקליפורניה, וכל ההיסטוריה הזו החלה במי שיזמו את החוק: צלם האופנה עדי ברקן, חברי הכנסת רחל אדטו ודני דנון ו… פרופ׳ יעל לצר, כוכבת הפוסט שלנו היום.

אם אתם מתחום הטיפול בוודאי אתם מכירים את השם אבל לטובת מי שלא, פרופ' לצר היא מומחית להפרעות אכילה מאונ׳ חיפה מקימת המרכז להפרעות אכילה בבי״ח רמב"ם ובכללי אושייה מקצועית מרשימה מהמעלה הראשונה! באופן אישי היה לי כבוד ענק להיפגש איתה ולראיין אותה, התרגשתי בטירוף בעוד ממתינה לה במסדרון בית החולים.
עוד לפני שהספקתי להציג את עצמי, קפצה עליה מטופלת וביקשה את עזרתה עבור חברתה הטובה. כבר אז, ברגע הקטן הזה, ראיתי את המסירות האין סופית, הנוכחות המושקעות בהקשבה, ובמתן עזרה.
ֿ
בסוף יצא שמרוב סקרנות, ורצון לשאול כל כך הרבה שאלות יצא שנפגשנו פעמיים. הרגשתי שזכיתי בהכרות עם אישה מעוררת השראה, מובילת דרך ויוצרת יש מאיין. דיברנו באופן טבעי המון על ההתמודדויות בתחום הטיפול, וגם על נושא ההורות שמעסיק אותי רבות בימים אלו. רציתי להבין ממנה איך אפשר מהניסיון שלה, להיות הורה מאפשר ובו זמנית נוכח ומודע למה שקורה לילדים בנבכי הנפש.

עבורי זו הייתה חוויה מכוננת מלמדת ומאירת עיניים, מקווה שאחרי הקריאה הזו גם אצלכם יתעוררו רגשות דומים.

אשמח אם תציגי את עצמך בכמה מילים.
שמי יעל לצר, ילידת ירושלים, השנייה מבין 4 אחים ואחיות, נשואה לדורון ואם לשני ילדים ושתי נכדות מקסימות . בהכשרתי האקדמית, סיימתי שני תארים בעבודה סוציאלית קלינית, ותואר שלישי במדעי הרפואה, בביה"ס לרפואה בטכניון. כמו כן, בעלת תעודת הסמכה בפסיכותרפיה, דינאמית ובין אישית, ובטיפול משפחתי וזוגי.
אני פרופסור מן המניין בבית הספר לעבודה סוציאלית ובבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה, מנהלת אקדמית של תוכנית מ"א בעבודה סוציאלית לחרדים, וראש מרכז מחקר בפקולטה. במישור הקליני הקמתי וניהלתי את המרכז להפרעות אכילה בחטיבה הפסיכיאטרית, בבית החולים רמב"ם בחיפה במשך 25 שנה. כיום אני ממשיכה להוביל את המחקר במרכז, לטפל ולהדריך בנושאים של הפרעות אכילה ואחרים.

מה בהיסטוריה האישית שלך היה הגורם המשמעותי שהוביל אותך להיות מטפלת?
עד כמה שישמע תמוה , מה שהניע אותי להיות מטפלת זו תחושה פנימית בלתי מוסברת לה הייתי מודעת כבר מילדותי, ואשר קיבלה משמעות אחרת ככל שהתפתחתי. כבר בהיותי בכתה ג התבקשתי למלא שאלון במסגרת איזה מחקר או סקר שנערך בבית הספר והשאלה הייתה: מה היית רוצה להיות כשתהיי גדולה? אני זוכרת שלא היה לי היסוס ולו לרגע, אני זוכרת שכתבתי שאני רוצה להיות פסיכולוגית. אני לא יודעת אם באמת ידעתי מה המקצוע הזה טומן בחובו אבל הייתה לי הבנה שמדובר בהבנת נפש האדם. הייתה תחושה פנימית וידיעה שיש לי את היכולת להקשיב לאנשים, להבין אנשים, להרגיש אנשים ובעיקר שהתנהגות של אנשים מאד מסקרנת אותי. אני זוכרת שהייתה לי נטיה טבעית להבין שלמורה אין מצב רוח, או שילד מסוים בודד בהפסקה, או ששכחו לשתף מישהו בהצגה. נראה לי שכדי להיות מטפלת חייבת להיות איזו נטייה טבעית מולדת, רמת רגישות גבוהה, ובד בבד גם רמת פגיעות גבוהה, יש מחיר. . לא כל אחד יכול להיות מטפל, חייבים לדעתי את הבסיס הטבעי הזה. זה לא משהו שאפשר ללמוד. כמובן שאפשר לרכוש ידע ואפשר ללמוד טכניקות טיפוליות, וזה חשוב מאד, אך בלי היכולות עליהם דיברתי קשה מאד ליצור קשר טיפולי שבלעדיו קשה להתקדם בטיפול.

איך הגעת לעסוק בתחום טיפולי?
הדרך נפתחה בפני עוד בצבא. כבר אז רציתי להיות משקית ת"ש. הייתי נחלאית ויכולתי לבחור להישאר עם החבר'ה של הגרעין וללכת לקטוף חצילים בגיתית, אבל ביקשתי "אחוזי פיקוד". הייתי מפקדת תקופה מסוימת ומהר מאד היה לי ברור ומובן מאליו שאהיה משקית ת"ש, שאסתובב בארץ אבקר בבתים של חיילים ואעזור להם. בעודי חיילת בצפון נרשמתי לאוניברסיטת חיפה לתוכנית הקלינית של עבודה סוציאלית, והתחלתי ללמוד בחודשים האחרונים לשירותי הצבאי. את מרבית הפרקטיקום עשיתי במסגרות טיפול בבריאות נפש, והיה לי טבעי מאד להשתלב בעבודתי הראשונה בטיפול בנפגעי נפש.

וכיצד הגעת דווקא לתחום של הפרעות אכילה?
איך הגעתי להפרעות אכילה? זה סיפור מעניין , עד כמה שזה ישמע מפתיע הגעתי לתחום זה במקרה. , לא ידעתי מה זה הפרעות אכילה, לא הכרתי אף אחת שסבלה מהפרעות אכילה, בדורי לא התעסקנו באכילה אוכל צורה וגוף, הערכים היו אחרים רובנו גדלנו להורים שסבלו חרפת רעב כלשהי ולכן ההתעסקות היחידה באוכל הייתה לדאוג שהילדים יאכלו. הכיוון שלי היה אחר לגמרי. כאמור את ההכשרה המקצועית שלי התחלתי בלימודי עבודה סוציאלית ובחרתי במסלול הקליני לתואר שני. כחלק מתהליך ההכשרה בתואר הראשון והשני עשיתי את הפרקטיקום שלי בבתי חולים פסיכיאטריים. השתלבתי בתחילה בבית החולים "מזרע" והרגשתי שטבעי לי לעסוק בתחום של בריאות הנפש. לא היו לי לבטים, הרגשתי בטוחה והייתי טובה במה שעשיתי. בהמשך הדרך התלחתי לעבוד בחטיבה הפסיכיאטרית ברמב"ם חיפה.

עבדתי בכל המחלקות בחטיבה וכן במרפאה, במהלך העבודה במרפאה הייתי שותפה ורכזת בפרויקט מחקרי גדול בתחום של חרדה. במהלך המחקר, אחת הפסיכיאטריות אתה עבדתי חזרה מבוסטון, שם התמחתה בתחום של הפרעות אכילה , תחום שלא היה מאד מוכר אז בארץ. אני זוכרת מקרה אחד במחלקה, של נערה יפיפייה שסירבה לאכול והצוות היה מבולבל והתקשה להתוות טיפול ולעזור לה. . הטיפול בה נחווה כאתגר ממש קשה, בעיקר כי הנושא עוד היה בחיתוליו בישראל. הפסיכיאטרית שעברה הכשרה בבוסטון הבינה שאם בארה"ב זה מתחיל לגדול לממדים של מגפה, סביר שהתופעה תגיע גם לארץ. חיפשתי נושא למחקר לדוקטורט, והכוון הטבעי היה לחקור נושא שקשור לחרדה או פוסט טראומה, אותה רופאה , דר קולין המליצה לי לעשות את הדוקטורט בתחום של הפרעות אכילה, , כך שאוכל לעבוד אתה בתחום. היא הסכימה להנחות אותי בתהליך, נתנה לי חומר קריאה רב, ואף דיברנו על הקמת מרפאה ייעודית לתחום, בו היא תשמש כפסיכיאטרית ואני כמטפלת הראשית. כך הפכנו יחד לצוות קטן. כאשר הגיעו לטיפולה מקרים בודדים עם הפרעות אכילה היא הייתה מפנה אותם אלי לטיפול רגשי ומשפחתי .וכך נרשמתי לדוקטורט בביה"ס לרפואה בטכניון בהדרכת פרופ חפץ, והתחלתי לחקור בתחום של משפחה והפרעות אכילה.

כך בעצם הגעתי לתחום של הפרעות אכילה. המסלול המקצועי שלי עד אז היה בכיוונים אחרים באותה תקופה התבשרתי שזכיתי במענק משמעותי להשתלמות והכשרה במרכז הבינלאומי הפסיכואנליטי מננינגר פאונדשן בקנזס בעקבות עבודה קודמת שעשיתי. המענק היה כאות הוקרה על עבודתי עם נפגעי נפש בצה"ל , ועל פרויקט טיפולי שיקומי ייחודי אותו פיתחתי לשיקום נפגעי נפש בצה"ל נפתחה בפני אפשרות לטוס להתמחות במרכז הפסיכואנליטי בקנזס. עצרתי את הדוקטורט בהפרעות אכילה לאחר שההצעה אושרה, "ארזתי את הבית והמשפחה" ונסענו לארה"ב. עם זאת, כשהגעתי לשם חיפשתי מרפאה/מחלקה שמתמחה בהפרעות אכילה ולא בפוסט טראומה. הבנתי שאם כבר התחלתי תהליך של דוקטורט בתחום אז כדאי שאתמקצע בו. הצטרפתי כמטפלת למחלקה להפרעות אכילה בראשותה של פרופ' קתי זרבי , ולמדתי במשך שנתיים טיפול משפחתי מערכתי בהפרעות אכילה .

לאחר שנתיים בארה"ב שבתי לארץ לסיים את הדוקטורט. באופן טבעי חזרתי לבדוק את האפשרויות במרפאה שהייתי שותפה להקמתה. כששבתי גיליתי שהנושא די דעך. הפסיכיאטרית שהתמחתה בהפרעות אכילה עזבה לארה"ב ונותרו 45 מטופלות שהמתינו לטיפול. פניתי למנהל המחלקה דאז, פרופ' חפץ, וביקשתי שיאפשר לי להחיות את המרפאה. ייאמר לזכותו שהוא נתן בי אמון מלא אך לא יכול היה לתת לי תקנים, פרט אלי. התחלנו בקטן, עם מספר שעות של פסיכיאטרית, אחות ודיאטנית שהשאלנו ממחלקת התזונה של בית החולים. המרפאה קרמה עור וגידים כמעט מאפס – יש מאיין! היה צורך להנחות ולהכשיר את הצוות הקטן בהפרעות אכילה, כל אחד בתפקידו, לבנות נהלים, פרוטוקול אבחוני וטיפולי ראשוני, אני לקחתי על עצמי את ניהול הנושא ואת כל העבודה הטיפולית אל מול המשפחות והמטופלות. אכן יש מאין, אט אט משגברו הפניות פניתי בבקשה לאפשר לי להעסיק עוד מטפלות מהמרפאה במספר שעות מצומצם ולהכשיר אותן, וכך גדלנו והתרחבנו.
שמה של המרפאה החל לצאת למרחקים והחלו לזרום פניות רבות. הצורך בא מהשטח והיה צורך לתת מענה מתאים. פרופ' חפץ נתן בי אמון מלא! היה לו חזון ובעיקר אמונה בי שאצליח. כך לאט לאט יצקנו יסודות למרפאה כמעט ללא תקנים רשמיים. מכיוון שכמות הפניות הלכה וגדלה, ולא היו לי תקנים היה צורך להתחיל למסד את העניין; בהרבה עבודה קשה אל מול קופות החולים ומשרד הבריאות, קיבלנו טופסי 17 על כל פניה וכך יכולתי להעסיק עוד מטפלים דרך קרן מחקרים. הרחבנו את הפרוטוקולים הטיפוליים ופתחנו קבוצות טיפוליות על פי מודלים המקובלים בעולם ומבוססים מחקרית. במקביל קיבלנו סטודנטים לפסיכותרפיה, לפרקטיקום בתואר שני בעבודה סוציאלית ופיתחתי תכנית להכשרת מטפלים, ייעודית לטיפול בהפרעות אכילה, שהפכה עם השנים מודל להכשרה במרכזים נוספים בארץ. הפכתי לחלוצה ומובילה בתחום. הבנתי מהר מאד שללא מחקר ופרסום אין הכרה בעבודה הטיפולית הקשה שנעשית בשטח ולכן השתלבתי למסלול אקדמי קליני שאפשר ועודד זאת. נעזרתי בסטודנטים מהאוניברסיטה לצורך הובלת המחקרים כחלק מעבודות התיזה והדוקטורט שלהם. וכך עקב בצד אגודל הפכתי למומחית בטיפול ומחקר בהפרעות אכילה תוך שאני מתמקדת ומדגישה את הגישות המערכתיות ואת הטיפול משפחתי, שנמצא לימים כמודל הדגל מבוסס מחקרית לטיפול במתבגרים בהפרעות אכילה.

בהקשר הזה אני חייבת לשאול: בריאיון שערכתי עם ענת גור, עלתה ביקורת על טיפול משפחתי בתחום של הפרעות אכילה. היא טענה שהרבה מאוד מהפרעות האכילה נובעות מפגיעה מינית שמתקיימת בתוך המשפחה ולכן לדבריה, היא איננה מבינה כיצד אפשר לעשות טיפול משפחתי עם התוקף באותו החדר?
ראשית חשוב לי לציין שאני נותנת כבוד גדול מאוד לענת גור! היא עשתה מהפכה בתחום ופיתחה מודלים חדשים לטיפול שלא היו בנמצא. היא קולגה ואני מפרגנת לה מאוד. עם זאת, מדובר בנושא מורכב מאוד שיש לו פנים רבות. אפתח ואגיד, כי מניסיוני עם עבודה טיפולית עם מתבגרות עם הפרעות אכילה, כמעט ואין סיכויי החלמה ללא סיוע, ליווי, תמיכה וטיפול במשפחה של המטופלת. לגבי שאלת הפגיעה המינית, אמנם קיימים דיווחים בספרות על שכיחות גבוהה של פגיעה מינית אך לא יותר מהפרעות פסיכיאטריות אחרות. ייתכן ויש תת דווח. בפועל אם אנחנו מזהים היסטוריה של התעללות מינית שמקורה במשפחה אין ספק שההתייחסות הטיפולית מותאמת. בשטח אנו רואים גם הבדלים בין סוגי הפרעות האכילה והקשרן לפגיעה מינית. נראה כי בקרב מתמודדות עם בולימיה יש אחוז גבוה יותר של נפגעות מינית לעומת מתמודדות עם אנורקסיה. ובהתאמה, הטיפול .עם זאת אני חוזרת ומדגישה גיוס המשפחה לצורך הטיפול במתבגרות הכרחי ומהווה כוח מניע להבראה במרבית המקרים. לצערנו אכן, נושא הפגיעה המינית בהרבה מקרים עולה בשלבים מאד מתקדמים של הטיפול אם בכלל, ובעיקר במקרים הקשים הממושכים והעמידים. זאת למרות שכל הצוות הטיפולי מודע, מכוון וערוך לבדוק סוגיה זו ברגישות כבר בשלבי האבחון הראשונים. .פגיעה מינית בתוך המשפחה יכולה בהחלט להיות סוד משפחתי נעול וסגור הרמטית שכל הנפשות הפועלות משתפות פעולה בשימורו לצערי כאמור, טיפולים שבהם חווינו פחות הצלחה היו מקרים בהם התגלה לנו בדיעבד כי הייתה פגיעה מינית שלא נחשפה בזמן הטיפול. הסוגיה הזו רגישה מאד ומורכבת, ולשמחתי הרבה יש היום יותר מודעות וכוחות לשתף. עם זאת חשוב לבחון כל מקרה לגופו, להימנע מהכללות, וכמובן לא לשלול על הסף את הטיפול המשפחתי, שכאמור הוכח מחקרית כטיפול הדגל להצלחה בהפרעת אכילה. ואכן גם הממצאים המחקריים מעידים שאם לא רואים כל התקדמות בשלושת החודשים הראשונים יש להתעמק ולבחון עוד סוגיות. שלושת החודשים הראשונים נמצאו מנבאים את המשך ההצלחה. לכן, במידה ואנו לא רואים התקדמות בטיפול, כדאי שנבחן לעומק האם הנושא קיים אך מוסתר. לעיתים, יש להבין כי מטופלות מסוגלות לחשוף את הפגיעה המינית רק בשלבים מתקדמים יותר, בתוך תהליכי טיפול עמוקים יותר. למשל בבית השיקומי למתמודדות עם הפרעות אכילה שהקמתי, נחשפים יותר מקרים של טראומות ממושכות. המודלים הטיפוליים הקיימים היום לטיפול בצעירות עם הפרעות אכילה ועם היסטוריה של פגיעה מינית, חדשניים ובהחלט נותנים מקום מרכזי לפגיעה המינית.

את חושפת כאן כי בנוסף למרפאה הקמת גם בית שיקומי למתמודדות עם הפרעות אכילה. כיצד הוקם הפרויקט הזה?
כשעובדים עם הפרעות אכילה מבינים מהר מאד שחייבות להיות מסגרות טיפוליות עם רצף טיפולי לצורך החלמה. העדר רצף טיפולי מקשה מאד על שיקום והחלמה. הטיפול לא יכול להסתפק בעליה במשקל או הסדרת אכילה, זו רק החוליה הראשונה בשרשרת ההחלמה הממושכת. השלב הראשון הוא ההתמודדות עם הסימפטום וזה אכן שלב משמעותי ביותר, בלעדיו לא ניתן לעבוד על הקושי האמיתי שעומד בבסיס הבעיה. לאחר מכן דרוש טיפול ממושך בו יש לעזור למטופלת להתמודד עם חיי היום יום, לרכוש כלים חדשים ולעשות שינוי. במקרים העמידים והקשים ביותר, הדורשים טיפול ממושך לא ניתן למנוע שלב של אשפוז מלא, לאחר מכן אשפוז חלקי וכאשר יש בסיס ראשוני המאפשר יציאה לחיים יש צורך משמעותי בליווי אינטנסיבי בכל תהליך החזרה לחיים, מעין חניכה. נוכחנו תוך כדי טיפול שבמקרים אלו התפתחה תופעה של "דלת מסתובבת" בשל היעדר החוליה של שלב הליווי ביציאה לחיי היום יום. נשים צעירות היו מאושפזות, משקמות את האכילה, עולות במשקל ומופנות לטיפול אמבולטורי בקהילה. כך יצא, שהמטופלות היו משתחררות, עומדות מול התמודדויות של חיי היום יום שהמתינו להן בחוץ, מתקשות לעמוד מולן ובהן ומיד נאחזות בסימפטום מחדש במעין קרני מזבח המאפשר תחושת בטחון ושליטה, מדרדרות גופנית ומתאשפזות שוב. כל אשפוז נוסף מפחית במידה רבה את הפרוגנוזה, וכך המחלה הופכת להיות עמידה יותר. מצבים קשים אלו הדגישו את הצורך בחסר של חולייה בשרשרת הטיפול וההחלמה. המעבר בין האשפוז לחיים עצמאיים דורש שלב נוסף בו צריכה המתמודדת לשהות בסביבה עוטפת, תומכת ומכילה, אך לא אשפוזית. כך התגבש הרעיון של הקמת מבנה מגורים המדמה חיי משפחה, ומפגיש עם ההתמודדויות של חיי היום יום בקהילה, אך בסביבה תומכת מכילה המונעת במידת האפשר בריחה לסימפטום. עם החזרה לבית אחרי פעילות כל שהיא מחוצה לו, הן נפגשות עם מדריכה אשר מבינה את המצב, ומשתדלת לתת מענה תומך אותנטי ומכיל בזמן אמת.

כך החל לנבוט בי הרעיון של בית שיקומי. התייחסתי לכך כמו כמו לרעיון של סטארט-אפ: חשתי את המצוקה והמחסור בשטח ויצאתי להיאבק על הקמתו. זה היה תהליך ארוך שדרש התמדה ומאבק כלשהו.

עד אז משרד הבריאות, אגף בריאות הנפש לא ראה בהפרעות אכילה זכאים לשירותי סל השיקום הניתנים לנפגעי נפש. הפרעות אכילה הוגדרו הפרעות וככאלה לא נכנסו לקריטריונים של ברי זכאים לסל שיקום. הן לא הוגדרו כמתמודדות עם הפרעה נפשית. כמו בהרבה רעיונות חדשים הרעיון עלה במקביל, מבלי שנדבר על כך בתחילת הדרך, אצלי ואצל דר' גור מנהל המחלקה להפרעות אכילה בשיבה. פניתי עם הרעיון לביטוח הלאומי והגשנו בקשה תקדימית להקמת בית שיקומי ראשון מסוגו בארץ. דר' גור זכה בתקציב ראשון והקים את הבית השיקומי הראשון בתל אביב. לאחר 3 שנים זכיתי גם אני לאישור ותקציב ראשוני להקים בית דומה בצפון. על פי ההנחיות של המוסד לביטוח לאומי היה עלי לגייס כמיליון ₪ על מנת לקבל את ההקצאה של המענק מהם. . הכול נפל על כתפיי והפך את תחילת הדרך לקשה מאוד. אני מטפלת, אין לי הכשרה בגיוס תרומות, בנדל"ן, בעיצוב דירות, אבל הפרויקט היה חשוב מאד וכל השלבים האלה היו רק אמצעי להשגת המטרה הסופית. לכן , עשיתי מה שיכולתי, יצאתי לתת הרצאות בכל הארץ, לגייס תמיכה ותרומות, פניתי למספר רב של חברות, ליקטתי כסף אט אט כשאת הסכום האחרון עזרה לי דר' אדטו שהייתה אז חברת כנסת לגייס דר אדטו קישרה אותי לאגודת הידידים של הרב אקשטיין , ומשם זכיתי לתרומה נדיבה ושפשרה את התקדמות הפרויקט. .

הקמנו את הבית השיקומי הראשון בצפון, בישוב רמת ישי. ההתחלה לא הייתה קלה, היו קשיים רבים אשר כמעט הכשילו את התוכנית בתקופת ההרצה שלה, גייסנו כוחות, גויסה מנהלת חדשה, שרית חומה, שנרתמה בכוחות רבים להניע את הבית, וכך צלחנו את שלושת שנות הניסיון. בהמשך כשכבר עבר הבית למימון משרד הבריאות, המשכתי להדריך את הצוות מדי שבוע ביחד עם מירי גבעון ושמרנו על קשר עד שהבית עמד על הרגליים. בעקבותינו, הוקמו עד כה בישראל 4 בתים שיקומיים וכעת אנו שוקדים על הקמת בית שיקומי חלוצי והכרחי לצעירות עם מחלה עמידה וממושכת. היה לי ניסיון קודם להקים ולממש את הרעיון הזה בגבעת חביבה, כמה שנים טובות לפני, אבל הפרויקט לא צלח. כנראה צריכה להיות בשלות ותנופה להניע בהצלחה פרויקט מסוג זה. היוזמה הוכיחה עצמה ואין לי ספק שהבתים השיקומיים בישראל יהוו מודל לפרויקטים דומים בעולם, לאחר שנפרסם את ממצאי המחקר אותו אנו מבצעים היום לבחון את יעילותו אחרי עשור.

אחת השאלות שעולות בנוגע לשיקום קבוצתי בהפרעות אכילה, כמו בבית השיקומי, היא שאלת "ההדבקה" – האם אין פחד שהמטופלות מלמדות האחת את השנייה כיצד לשמר את ההפרעה?
אכן ישנם תיעודים רבים המצביעים על כוח ההדבקה בהפרעות אכילה, במיוחד באנורקסיה נרבוזה. נראה שבבית השיקומי מכשול זה הופך ליתרון משמעותי בדרך להחלמה ושיקום. נראה כי בבתים השיקומיים בתנאי וכללי הבית, ובמצב המסוים של שלב ההחלמה, מהווה הקבוצה כוח תמיכתי המניע לבריאות ולא מניע לחולי. בשלבים הללו קיימת אווירה בה אם אחת הבנות "מרמה" בתהליך הטיפולי שלה, משמע, הסימפטום אצלה פעיל, זורקת אוכל, מצמצמת, מקיאה וכו , היא למעשה פוגעת בתהליך ההחלמה וההתמודדות של שאר הבנות. הנורמה שקיימת בבית היא של " לא נאפשר לאף אחת לשהות בבית עם סימפטום פעיל" לכן קיימת מחאה, "הלשנה", וזעם על בנות שמקשות. משמע הנורמה שניסינו לייצב בתוך הבית, היא נורמה של בריאות והחלמה, ובקשה מהצוות לעזור לשמר אותה. הצוות הוא לא אותו אויב אותו משקרים וממנו מסתירים, כפי שקיים לא אחת במחלקה האשפוזית. .

האם כל מי שנמצאת במרפאה או בבית השיקומי צריכה להראות מוטיבציה ורצון לשיקום?
זו השאיפה, שכן ללא מוטיבציה גבוהה, בשלות לתהליך, רצון וכוחות להתמודד עם הקשיים, השיקום עלול לנחול מפלה. אנו יודעים היום שמי שנקלט בבית ללא מוטיבציה מתאימה נשר כבר בתחילה או במהלך השיקום. לגבי הטיפול במרפאה המצב קצת שונה, המתמודדות מחויבות להיות בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי כל עוד הן נמצאות בבית, כך שלא נדרשת הצהרת מוטיבציה דומה. הטיפול במרפאה מתאים את הקצב שלו למצב המטופלת. בבית השיקומי, לעומת זאת , חייבת להיות מוטיבציה אמיתית. .

כמה זמן אפשר לשהות בבית השיקומי?
כשהתחלנו את הפרויקט דיברנו על תהליך שיקומי של שנה, ולאחריו דירת מעבר במוגנת בקהילה עד למצב של דיור עצמאי. בדיעבד טעינו. היום אנו מבינים שנדרש זמן ממושך יותר בין שנה וחצי לשנתיים. לכל מתמודדת מותאמת תכנית שיקום ייחודית לפי מטרותיה ויכולותיה. תהליך השיקום דורש זמן. הבנות צריכות ללמוד לדבר על המצוקה הרגשית שלהן שלא דרך שפת הסימפטום. ההתערבות לכן נעשית על ידי צוות מדריכים שאינם מטפלים מוסמכים, מדובר במדריכות צעירות, רובן סטודנטיות מעולמות הטיפול כמו לימודי תזונה, עבודה סוציאלית או פסיכולוגיה. תפקידן להיות זמינות לצעירות 24 שעות ביממה על מנת להוות גורם תמיכה ושיחה אותנטית במצבים בהם ההתמודדות עם היום יום קשה. בבית השיקומי הצוות נותן יותר מענה תמיכתי וייעוצי לאירועים של חיי היום יום, ממש כמו בבית רגיל. מגיעות לכאן הרבה בנות שהבית שלהן מתקשה לתת להן מענה הולם, תומך ומרגיע. קיים לא אחת קרע עם המשפחה. בשל כך הקמנו קבוצה להורים שילדיהם בבית צידה לדרך, לגשר, להדריך, לתמוך, ולחזק את הקשרים עם המשתקמות. אחת המטרות היא להחזיר את הקשר המיטיב של המשפחה עבור המתמודדת. את הטיפול הרגשי הן מקבלות על ידי מטפלות מוסמכות ומומחיות להפרעות אכילה במרפאה.

תוכלי לספר על סיפור הצלחה?
יש הרבה סיפורי הצלחה! בעיקר אני רוצה לציין את אותן נערות ונשים צעירות שכולם התייאשו מהם, אפרופו צניעות בטיפול, גם מומחה גדול לא יכול לדעת הכל. חייבים להשאיר תקווה ולהאמין בכוחות של האדם.
אספר לך על בחורה צעירה שהייתה חולה 10 שנים. היא הייתה באשפוזים רבים. למרבית האשפוזים הגיעה עור ועצמות, ממש במצב מסכן חיים. באותה תקפה בה טיפלתי בה לא היה לנו בתים שיקומיים. אותה מטופלת התאשפזה חמש או שש פעמים. הקפדנו לשמוע על קשר עמה בתקופות האשפוז וקיבלנו אותה חזרה למרפאה מיד לאחר השחרור. לצערנו "דלת מסתובבת" זו חזרה על עצמה, הפרוגנוזה לא הייתה מבטיחה. לא היו לה כוחות וכלים להתמודד עם העולם החיצון. כשפתחנו את הבית השיקומי היא השתלבה, הייתה בין הראשונות. לאחר תקופה של שנה וחצי בבית, היא התחזקה, יצאה ללימודים, עשתה תואר בתחום הטיפול , והיום היא מתפקדת, נשואה עם ילד. זו הייתה בחורה שכונתה "מקרה אבוד" בפי רבים וטובים. הטיפול, הלווי, האמונה, ובעיקר האפשרות לזמן לה את תוכנית השיקום שהוותה את החוליה הטיפולית החשובה שהייתה חסרה בתהליך, הם אלו שעזרו לה להתמודד ולצאת לחיים. , אני לא יכולה לומר בוודאות שהיא הבריאה, האיום נמצא שם ופורץ בתקופות מעבר, אך אפשר להגיד בוודאות שהיא החלימה, ויודעת לנהל את הקולות החולים ולהתגבר עליהם.

אפשר להחלים? אפשר להחלים, כאמור לא בטוח שניתן להבריא לגמרי. אם מישהו אי פעם בחייו עבר חרפת רעב, הכאב צרוב בגופו, לעד. בדומה להרבה מצבים טראומטיים כמו התעללות פיזית, מינית, נפשית, הגוף זוכר הכל.

לכן ההמלצה שלי לכל מטופלת, על מנת למנוע נסיגה אסור להם לעשות דיאטה לעולם, משמע לאכול מסודר ומאוזן, ולא לצמצם אכילה. יש עוד כמה המלצות, בדומה למחלות אחרות, להימנע מלעבוד בתחומי אוכל, ביגוד, אופנה, להימנע מלהתבונן בפרסומות אופנה ותמונות של דוגמניות ואחרות באינסטגרם, לא להתפתות לאף תוכנית דיאטה ואף פרסומת על דיאטה. אסור לגוף להיות רעב. צמצום האכילה, והרעבת הגוף הם הם הקטליזטור המניע את התחלת ההפרעה. הבחורה הזאת שאלה אותי : 'איך לא התייאשת ממני? איך לא ויתרת? היא הוסיפה ושאלה אותי: 'מה נתן לך להאמין שאני אצא מזה?' לא הייתה לי תשובה . אין עדיין תשובה לאניגמה הזו שמכונה הפרעת אכילה. לכן חשוב להאמין, להאמין בכוחות שיש לאנשים, להאמין באדם, ולהאמין שלכל אחד/ת מגיעה הזדמנות, ואם נותנים את התנאים המתאימים אפשר במקרים רבים להתמודד ולהחלים.

איך מתקדמים מלהיות בחדר הטיפולי לחקיקה? חוק הדוגמנות.
אני חייבת לציין ולתת את הקרדיט המלא לחברת הכנסת לשעבר דר' רחל אדטו, אישה משכמה ומעלה! היא מסוג האנשים הטובים שזוכים להכיר באמצע הדרך! היא הייתה מהראשונות להקים את השדולה למען נשים, פעלה רבות בכנסת למען בריאות נשים, ובין השאר הייתה מאד קשובה למצוקה הרבה של נשים עם הפרעות אכילה, והבינה שמדובר במחלה מסכנת חיים שלא קיבלה עד כה הכרה מספקת במשרד הבריאות. מיד הבנתי שיש עם מי לעבוד.
זה התחיל בכך שהקמנו קול צעקה בכנסת, בוועדות המתאימות. מי שנתן את הטון הראשוני והמשמעותי היו ההורים לבנות עם הפרעות אכילה. הם טענו שלא ייתכן שלבנות שלהם אין מענה טיפולי מספיק. כל הפעילות שלי בכנסת ביחד עם ההורים הייתה שהכנסת תניח על סדר היום את הבעיה שאין מספיק מרכזים טיפוליים ורצף טיפולי אשר נותן מענה למספר הפניות ולצורך. כשהגעתי לכנסת לא הגעתי עם הרעיון להצעת חוק אלא עם רצון להניע את קובעי המדיניות לאשר יותר מרכזים טיפוליים ולמנוע את תור ההמתנה הארוך הקיים.

באתי להשמיע קול צעקה שמדובר בבעיה בריאותית קשה, מסכנת חיים שיש לתת לה מענה הולם. הייתי אז הנשיאה של העמותה להפרעות אכילה, והשמעתי קול גם כמנהלת המרכז להפרעות אכילה ברמב"ם וגם כנציגת העמותה. הצלחנו בכוחות משותפים לעלות את הנושא לסדר היום..

אי אפשר היה להתעלם מכך. יור' הועדה בכנסת דרש תשובות ממשרד הבריאות ומקופות החולים, ואכן זה נתן את אותותיו וחל שיני משמעותי מאד בהקצאת מרכזי טיפול, מיטות אשפוז, אשפוז יום ותקנים פרושים בכל הארץ. ההתערבות אכן יצרה שינוי במדיניות משרד הבריאות לנושא.
במקביל הייתי מאד מוטרדת ברמה מערכתית ומההשפעה ההרסנית של המסרים המאדירים את הרזון מסרים המתעלמים מהשונות הטבעית במבנה ובצורת הגוף, ואשר מופנים בעיקר למתבגרות. הייתי מצויה בכל הספרות המחקרית בנושא והבנתי שמסרים שגויים המאדירים את הרזון , גורמים לילדות רכות בשנים החשופות אליה, להפנים מודלים אלה ולהפוך אותם למציאות. הילדה הזאת שהופכת להיות מתבגרת לא מבינה את ההבדל בין מציאות לבין מודל מופנם, המודל הופך להיות המציאות עבורה…הוא נצרב. וכך התוצאה מובילה לעיסוק יתר במראה, באוכל ובמשקל, לירידה בערך ובדימוי עצמי, לאי שביעות רצון מהגוף, ולדחף לא מותאם לרזון, ולהתנהגויות מזיקות לוויסות המשקל, ובמקרים רבים להתפתחות הפרעות אכילה. מודל היופי נמצא ומוצג בכל מקום סביבנו, אם באנשים שמנחים את תכניות הטלוויזיה, שחקנים; בספרות; בצעצועים וכדומה.
כפי שציינתי בתחילה חברת הכנסת דר' אדטו, שהיא רופאת נשים במקצועה, הבינה מהר את החומרה של הבעיה והתגייסה לנסח את החוק. סעיפי החוק באו למנוע מצעירות להציג עצמן בפרסומת כלשהי כשהן במשקל לא תקין (מתחת ל BMI 18.5) וכן לציין בפרסומת אם התמונה עברה פוטושופ כמובן לחוקק חוק זה לא פשוט במיוחד אם הוא עלול לפגוע בחופש העיסוק. חוק מסוג זה נכנס תחת הקטגוריה של חוק אופורטוניסטי, משמע, שהוא אמנם פוגע במיעוט אבל בא להיטיב עם הכלל. כמו למשל לחגור חגורת בטיחות זה חוק אופורטוניסטי, כי הוא בא להיטיב עם הכלל למול אי הנוחות של המיעוט.
כאמור דר אדטו התגייסה וניסחה חוק גורף עם הרבה סעיפים , אשר לא כולם אושרו בסופו של דבר.
בשלב בראשון היה צריך לעשות לובי כדי להעביר זאת בקריאה ראשונה. קמה קול צעקה של דוגמניות שטענו שפוגעים בחופש העיסוק שלהם, מולן הגיעו חולות עם אנורקסיה קשה בכיסאות גלגלים שטענו שהפרסומת הובילה אותם למצבם היום. החוק עבר בקריאה ראשונה ואכן השיח בנושא היה סוער מאד בתקשורת. שלב הקריאה השנייה היה המסובך ביותר שכן הוא הצריך לשכנע את הוועדה המשפטית של הכנסת שאכן מדובר בטובת הכלל לעומת פגיעה בחופש העיסוק. בשלב זה אני גייסתי את כל הידע המדעי שלי והצלחתי לשכנע את חברי הוועדה בממצאי המחקרים המצביעים על נזקי הפרסומת המטעה.
שלחתי לחברי הוועדה את המאמרים והם קראו אותם. זאת הייתה ישיבה מאד רצינית ומעמיקה, והם לא הקלו ראש. היה מרשים לראות שהכנסת עובדת ברצינות ובמקצועיות. היה דיון מאוד רציני. בסופו של דבר הם השתכנעו והחוק עבר.
עם זאת, לא אישרו כל מה שרצינו, רצינו הרבה יותר מזה. בסופו של דבר אושר החוק לפיו לא ניתן לדגמן במשקל פתולוגי, ושליד כל תמונה שעברה עריכה ממוחשבת יהיה מצוין שהיא עברה פוטושופ.

החוק היה תקדימי בעולם והפך למודל לחיקוי במדינות רבות. גם מגזינים כמו 'ווג' היוקרתי התגייסו לנושא ותמכו בחוק, דר אדטו ואנוכי הוזמנו לקונגרס האמריקאי לישיבה שעסקה בהפרעות אכילה על מנת לשמוע איך עבר החוק ומה היו הקשיים שעמדו בפנינו לפני העברתו. החוק זכה לתהודה והשפעה עולמית. גולת הכותרת הייתה שמדינות רבות שינו את התקנות שלהם, ואפילו בניו-יורק קבעו שילדה בת 16 לא יכולה לדגמן דוגמנות מסלול. דוגמנות מסלול דורשת תנאי משקל וחזות חמורים ביותר, אלו דוגמניות במשקל נמוך ביותר ביחס לגובהן. בעקבות החוק בספרד הכניסו תקנה שלא מאפשרת לצעירות לדגמן מתחת ל BMI -18.. לדעתי בעקבות זאת, בצרפת לפני כשנה חוקקו חוק דומה. יש שיח שמאפשר להרבה אנשים לקום ולהגיד: לא עוד.

ילדה צעירה אחת הראתה לי באינסטגרם שלה בחורה שמדגמנת במידות גדולות. היא יפיפייה ולא שמנה, פשוט יש לה פרופורציות של גוף אחר. היא דוגמנית למידות גדולות, והיא זוכה לפופולריות מאוד גדולה. מקרה זה הוא פועל יוצא מהשיח הציבורי החדש שעלה בעקבות החוק. , ואני מקווה שתהיינה התפתחויות אחרות שתעלינה מהנשים עצמן שירימו קול צעקה "לא עוד" כך גם קבוצות של מתבגרות שהיו אוכלות בשירותים בבית ספר , בשל הבושה לאכול ליד הבנים שלא ילעגו להן ויכנו אותן שמנות, קמו ועשו קמפיין ואכלו פיצה בהפסקה , וצילמו והפיצו זאת בפיסבוק. נראה כי השיח החדש שנוצר אפשר את היציאה "מהארון", אפשר להגיד מותר לי לחיות בשלום עם גופי, מותר לי לאכול בחופשיות.
חבל לי שחברת הכנסת לשעבר דר' אדטו לא בכנסת יותר, כי המפלגה שלה התפרקה. אין לי ספק שהיא הייתה מניעה חוקים רבים נוספים בתחום של בריאות נשים

אם עכשיו היית יכולה לחוקק חוק איזה חוק היית מחוקקת?
קודם כל הייתי ממשיכה את השיח הציבורי בנושא אותו העלנו בעוצמה, ומקדמת את האכיפה של החוק שנחקק. למשל, כל דוגמנית צריכה להביא מכתב מרופא שהיא במשקל תקין כדי לדגמן.
חוק נוסף אותו הייתי מציעה לחוקק קשור בשימוש של משלשלים ומשתנים. קטינות המשתמשות במשלשלים ומשתנים פוגעות מאוד בבריאותן, ולא מבינות את הנזק שהן גורמות לגופן. למעשה החוק לא יאפשר לרכוש משלשלים ומשתנים ללא מרשם רופא. בדרך זו אני רוצה לסגור את הדלתות להתנהגויות הרסניות. הייתי מחוקקת חוק שמחייב טיפול באנורקסיה בשלב מסכן חיים.
הקמפיין הבא שהייתי עושה, הוא בנושא של השמנה. ככל שהמסרים בחברה הם לכיוון של רזון הם גורמים גם לבעיות השמנה בקרב האוכלוסייה. 50% מכלל האוכלוסייה במשקל יתר. ההתחלה חייבת להגיע משינוי מדיניות בריאות . למשל, להוציא מבתי ספר את המכונות שמספקות משקאות וחטיפים עם סוכרים. אחד המכשולים הכי גדולים בהשמנה הם הסוכרים.. . ברגע שמתרגלים לטעמים האלה מאוד קשה להיגמל מהם. החומרים המשמרים וחומרי הטעם והריח באוכל יכולים אף הם ליצור אותו דפוס של הרגל אכילה שקשה להיגמל ממנו. כמו ציפס, ביסלי, פרינגלס. על מנת לא ליצור זעזוע כלכלי ניתן לרתום את החברות להתגייס לשינוי ניקח לדוגמא את מקדונלדס שהתחילה במגמה של ארוחות בריאות, ועשתה שינוי משמעותי בתפריט המוצע היום. הכוונה להביא לשינוי בחשיבה ובתודעה שלנו לגבי בריאות.
לחינוך בבית יש ערך משמעותי לא פחות. גם ההורים חיים באותה חברה, הם מושפעים באותה מידה, ההורים של היום כבר דור שלישי למסרים ההרסניים האלה, , הם יותר חרדים ויותר מבולבלים. ההורים זקוקים להדרכה ומסרים ברורים. מותר לילד לאכול חטיף, בוודאי שמותר לו משהו מתוק, בטח שמותר לו עוגה וארטיק. הכל צריך להיות מאוזן ועם כללים ברורים ולא טעונים, ובטח לא מסרים לילד השמן. המסרים המבלבלים מצויים גם בפרסומת, למשל, אימא שרואה שמיכל דליות מפרסמת את המוצר ביסלי עלולה למצוא את עצמה בקונפליקט. מצד אחד המסר שהיא מקבלת שצריך ואפשר לתת אוכל כמו ביסלי לילדים, אם מיכל דליות מפרסמת זאת זה לגיטימי, ואסור למנוע מהילדים שמא הילדה תפתח הפרעת אכילה, אך מצד שני קיימת חרדה אמיתית שהילדה תשמין ותסבול. קשה דרך פרסומת כזו להבין שהכל נכון במידתיות.

המפגש שלך עם המקרים הקשים הללו וההתעסקות עם אכילה, כיצד כל אלו משפיעים עלייך? על ההורות שלך? על המטבח שלך? ועל המסרים שלך?

זה משפיע ומפחיד אותי מאוד, לכן גם הכנסתי מסר מאוד ברור אצלי בבית. אצלנו אין דיאטה! במחשבה שנייה יכול מאוד להיות שאף הגזמתי. תמיד אמרתי לעצמי – עדיף שאני אגזים מאשר שתיגרם בעיה. ההתמודדות נמצאת בכל בית בצורה זו או אחרת. הריי אנחנו לא מנותקים מהעולם ממסרי החברה ומערכיה. . קשה מאוד לחיות בחברה בה יש מסרים חזקים המאדירים את הרזון, ומקשרים אותו להצלחה ומצוינות. . לכן, ההחלטה שלי שלא יהיו דיאטות אצלנו בבית הייתה חד משמעית. האתגר שלי בבית היה להנחיל מסר אחר מזה הקיים בחברה. זה מצריך ממני כל הזמן עבודה מאחורי הקלעים – התפריט צריך להיות מאוזן, חשוב שיהיו ארוחות בבית, ושיהיו כללים ברורים לגבי ממתקים. חשוב שיהיו כללים,. ההתנהלות הזו עוזרת לנו לשמור פחות או יותר על איזון בכל הקשור לנושא האוכל.

אצלנו בבית יש משפט שאומרים: 'בא לי משהו קטן לפני האוכל'. כלומר, אם הזמן עד לארוחה מתארך, אז כדי להשקיט את הרעב מותר לאכול משהו קטן לפני הארוחה כדי לא להגיע לארוחה עם הלשון בחוץ…עד היום אומרים אצלנו: "אימא משהו להשקיט את הרעב לפני האוכל…".
חשוב לציין, כי להבדיל מהילדים שלי אני לא גדלתי בדור בו האדירו את הרזון, לא זכור לי אפילו מקרה אחד של הפרעת אכילה, וגם שמנים היו מעט מאד. לא גדלתי על דיאטות ולא עשיתי דיאטה מעולם. אנחנו גדלנו ואכלנו טוב בבית, תמיד היה אוכל, ולא הייתה ארוחה בלי מנה אחרונה, קינוח. אכלנו פירות, אגוזים, תמרים, עוגות, תמיד היו שתי עוגות בשבת, ואף אחד אצלנו לא שמן במשפחה.
אפרופו חקיקה, הייתי שמחה להיפגש עם שר החינוך ולהציע לו , בוא ננסה להכניס כללי אכילה חדשים בבתי ספר שיעזרו לתלמידות לאכול בלי להתבייש. כמו למשל להכניס נהלים בהם יש 10 דקות בכיתה המוקדשת לאכילה, ורק לאחר מכן יוצאים להפסקה. בהפסקה בשעה 10:00, בשעה 12:00, זה יכניס נורמות והרגלים חדשים שיאפשרו אט אט להסיר את הסטיגמה הקיימת היום מאלה שאוכלות בהפסקה. היום בנות מתביישות לאכול בבית ספר.

איזה מסר הכי חשוב לך להעביר להורים צעירים?
חשוב לי להעביר כמה מסרים להורים הצעירים. המסר הראשון הוא שילדים בגיל ההתבגרות, המתחילים את ההתפתחות המינית שלהם, צריכים לאכול יותר. כדי שמתבגרת תוכל לקבל מחזור, וכדי שגופה יוכל להתעצב לפי התבנית הגנטית איתה נולדה, חשוב שלא תצמצם אכילה. .כך שתפקיד ההורים הוא לאפשר לילדה לאכול באופן תקין, ולא להעביר מסרים שגויים הקשורים לאוכל. המתבגרת לא תהיה שמנה אם לא תעשה דיאטה. אולי היא תהיה גדולה, עגלגלה כי זוהי הנטייה הגנטיות שלה, אבל לא בהכרח שמנה. באופן טבעי בשלב ההתבגרות המינית ילדות רוצות וצריכות לאכול יותר, כדי לקבל מחזור וכדי להגיע לשיא ההתפתחות המינית שלהם. בנות צריכות יותר אחוזי שומן . לכן, יש לדאוג לארוחות מזינות ונהלים בבית, אך לא למנוע אכילה, ולא להעיר הערות מעליבות סביב אכילה. אותו מסר אמור לגבי בנים . המסר השני הוא שחשוב להוציא מהלקסיקון של הילדים את המונח דיאטה. החרדה שהילד ישמין מובילה להערות מעליבות, ולהתערבות לא מועילה. אנו יודעים היום בוודאות שאם "עושים דיאטה" לילד שמנמן הוא מרגיש שמשהו אצלו לא בסדר, שלא מרוצים ממנו, שאכילה היא דבר רע, לכן בהרבה מקרים הוא מתחיל להחביא אוכל, לאכול בסתר, ולהכחיש שאכל אם מעמתים אותו, ולצערנו במרבית המקרים הוא נעשה שמן יותר ופגיע יותר בנושא המראה שלו ודפוסי האכילה שלו. . ממצאי מחקרים הראו כי ככל שההורים שתלטנים ונוקשים במבטים ובמסרים, בנושאי אוכל, הילד מגיב באכילת יתר ומפתח דפוסים של שקרים והחבאת אוכל כדפוס התמודדות. במידה ויש לילד נטייה גנטית להשמנה ניתן ורצוי ללכת להדרכת הורים, ולא לקחת את הילד לדיאטנית או לקייטנת דיאטה.

המסר הנוסף הוא שילדה בגיל ההתבגרות, בלי כל קשר אם היא בסיכון לפתח הפרעת אכילה, מאד עסוקה בגופה, מודעת ומתעסקת עם המראה החיצוני שלה, ושואלת את עצמה כל יום מי אני? איך אני נראית? אני יפה? אהובה? זה שלב של גיבוש זהות מינית מגדרית אישיותית. היות והדימוי והערך העצמי של המתבגרים הינו לרוב נמוך, ובמיוחד בתפר של המעבר מיסודי לחטיבת ביניים, להורים יש תפקיד חשוב ומכריע והוא היכולת להרגיע את הילדה המתבגרת,ולא להעלות אצלה את סף החרדה. הורים רבים יודעים לעשות זאת, בתחומים רבים, אך ברגע שזה קשור למבנה גופם של ילדיהם רבים חרדים בעצמם ולכן מתקשים להרגיע את בנותיהן. המסר שלי להורים אלו הוא: תרגיעו את הילדים שלכם בכל הקשור לגופם, ואם אתם בעצמכם חרדים, מגיע לכם שמישהו ירגיע אתכם, לכו להדרכה ולשיחות. אל "תעשו דיאטה" לילדיכם , או תעודדו אותן לעשות דיאטה, אל תעירו הערות על גופן, על הדברים המיותרים לכאורה שהן אוכלות, כי ילדה שעושה דיאטה עלולה לפתח בעיית השמנה בגיל מאוחר יותר, ותסבול בהמשך חייה גם אם לא תפתח הפרעת אכילה.

אם לא דיאטה אז מה כן?
יש לדאוג לארוחות מזינות בבית, לחוקים ברורים בבית ולהרגיע את רמות החרדה הקשורות במשקל צורה וגוף. הילדים צריכים ביטחון והכלה כדי לפתח את הדימוי וההערכה העצמית שלהם. חשוב להשתמש בביטויים שיחזקו וירגיעו את הילדים שלנו ולא ההיפך. לגבי הארוחות, כמו שכבר אמרתי על ההורים לדאוג לארוחות מסודרות, לאוכל מזין לכללי אכילה ונימוסי אכילה, ברגע שהכללים ברורים והאוכל מוצע על השולחן , התפקיד של הילד הוא לאכול, ולחור מה מתאים לו וכמה מתאים לו במסגרת כללי הבית. אי אפשר לשנות כללים בעת הארוחה ולהעיר הערות או להתלונן על מה הילד בוחר לאכול.

בנוסף לכל אלו חשובה הנוכחות ההורית, והדוגמה האישית. הכוונה בלהיות נוכח היא לא בהכרח להיות 24 שעות ביממה עם הילד, אלא היכולת להיות מספיק ערניים למה הילדים עושים, עם מי הם נפגשים, לאן הם יוצאים, ממי וממה הם מושפעים, מה הם אוכלים ובעיקר מה מטריד אותם, ואז אפשר להיות יותר שותפים בשיח איתם. כמו למשל לראות עמם תוכנית טלוויזיה שהם אוהבים ולעזור בצפייה ביקורתית. לפתוח שיח בנושאים שעולים. להעלות נושאים הקשורים בלחץ החברתי להיות רזה, להרגיע, להצביע על ההטעיה והמסרים הלא מציאותיים. להיות ערניים לפעילות ספורט חריגה, ובעיקר לפנות לעזרה במידה ורמת החרדה של ההורים סביב נושאים אלו היא גבוהה מסיבה זו או אחרת, על מנת שיוכלו לתווך ולהרגיע את ילדיהם.

יש בנים במרפאה?
יש, אך הרבה פחות מבנות, בערך 10 אחוז מהפניות, ממש כפי שהספרות מעידה.

בסיפורך את מציגה תהליך ארוך שנפרש על גבי לפחות 25 שנה, בהן היית גם מנהלת, גם מקימת מרפאה, גם מכשירה של כל המטפלים, גם מטפלת, גם חוקרת, גם מרצה באוניברסיטה וגם אימא. איך הצלחת לעשות את כל זה?

זה קשה, אבל לא בלתי אפשרי, דורש בערה, מיקוד, חריצות, אופטימיות, אמונה בדרך והרבה מאוד שעות עבודה בלילה. בנוסף , השילוב שעשיתי בין העבודה הטיפולית למחקר והאקדמיה: הפכתי את המרפאה למרפאה חוקרת, מכשירה מטפלים והנחיתי בה סטודנטים שעזרו בניהול מחקרים כחלק מעבודת המחקר שלהם. הכשרתי מטפלים שעשו הרבה מהעבודה הטיפולית במרפאה, כמו כן לדעתי זה גם קשור בשיטת הניהול שלי, אני מאמינה בסגנון ניהולי שמאציל תפקידים, מאמין באנשים, מפרגן להם, נותן להם ליפול וללמוד. ממש כפי שהאמינו בי בתחילת דרכי. לכן גם דאגתי להכשיר ולחשוף את המטפלים לגישות הטיפוליות השונות , לאפשר להם להתנסות בכך, (קבוצות משפחה, CBT, קבוצת הכנה, פסיכותרפיה וכו) ולעבוד בצוות רב מקצועי בצורה פתוחה . כך ניתן לעבוד ביחד ולהתקדם ולקדם פרויקטים חדשים.

איך העבודה השפיעה על הזוגיות?
זה עלול להישמע לא אמיתי, אך אני לא מרגישה שזה פגע בזוגיות. אני ממש חושבת שיש לי בעל שהוא חבר אמיתי כל השנים עבדנו בשיתוף פעולה. הוא פחות או יותר ידע מה אני עושה וכנ"ל לגביו. שיתפנו, תמכנו, התייעצנו עד היום. אנחנו צוות. כשהילדים היו קטנים , לא רק אני נשארתי בבית כהם היו חולים, הייתה בינינו חלוקה כל הזמן, ותמכנו אחד בשנייה. עבדנו ביחד בלילות אחרי שהילדים הלכו לישון. אין אפס, צריך הרבה מרץ, מיקוד, וסדרי עדיפויות. שילמתי יותר מחיר ברמה החברתית, פחות יצאתי, פגשתי פחות חברים ממה שרציתי, מה שאני יכולה לעשות היום. גם בעלי עשה קריירה באותה מידה, ושנינו התפתחנו וצמחנו ביחד. אם היו לי שישה ילדים אני לא מאמינה שהייתי עומדת בזה. אני מכירה כמה שכן עשו את זה, אני מעריצה אותם, אני לא חושבת שהייתי עומדת ברגשי האשמה.

איך שמרת על עצמך מפני כל התכנים הקשים האלו?
בעבר היה לי מורה לפסיכופתולוגיה אשר אמר שמי שעוסק בפתולוגיה סופג אותה. אין ספק שכשהייתי צעירה ספגתי יותר. בעיקר יותר פחדים ותחושה שאני מושפעת . ככל שהתבגרתי ידעתי לשים את הדברים בפרופורציות. הבנתי שמותר לי להיות בחרדה, בדיכאון ולפעמים להיות כפייתית. העניין היא המידתיות. אין ספק שצריך לעצור ברגע שיש מצוקה .זה המסר. היו לי קשיים בדרך שדרשו ממני לעצור ולאסוף כוחות. כשהגוף מאותת עד כאן, חשוב להיות קשובים. היום אני מבינה, שמה שבעיקר שמר עליי זאת הזוגיות הטובה שיש לי. בעלי הוא חבר טוב שלי, עמו אני חולקת את לבטי, מתייעצת, נעזרת… גם בעל שאפשר להישען עליו וגם משפחה מלוכדת. יש לי אחיות ואח מדהימים, הם כוח ענק עבורי. אנחנו ביחסים טובים ונמצאים שם האחד בשביל השני בהרבה רגעי מבחן קשים. , וכמובן חברות טובות. הן חלק מהנוסחה המנצחת.

מה המסר שחשוב לך להעביר למטפלים?
אני רוצה להעביר למטפלים כמה מסרים. המסר הראשון הוא של צניעות בטיפול. אנחנו לא כל יכולים, רק פרק קצר, עוברי אורח בחיים מלאים של אדם. צניעות היא אבן היסוד שצריכה להנחות אותנו כמטפלים. אנחנו לא כל יכולים, ולא צריכים לשנות סדרי בראשית, אפשר להאיר דרכים סמויות, להסיר מכשולים בדרך, לתת הכרה, להקשיב. המסר השני, לא להיות שיפוטיים ולתת כבוד למקום והנסיבות שהאדם נמצא בהם ברגע הנתון שהוא מגיע לטיפול. המסר השלישי הוא חמלה אנושית. אלה המסרים שליוו אותי כשהקמתי וניהלתי את המרפאה, וזה מה שמלווה אותי כמטפלת.

לאורך כל הדרך יש לך מנטור/מנטורית ?
פרופסור חפץ, שאני מאוד מעריכה היה המנטור שלי בתחילת דרכי המקצועית. למדתי ממנו הרבה, הוא האמין בי ואפשר לי לגדול ולהתפתח. גם אבא שלי, היה תמיד המנטור השקט שלי. ההתנהלות והאני המאמין שלו הופנמו אצלי. הוא היה אדם דתי מאד אך לא קנאי, איש של שלום, של חמלה , יושרה לא מתפשרת ואהבה אדם. גם אימי הייתה מודל לחיקוי עבורי, בעיקר בכיוון הפמיניסטי. אני כנראה לא בחרתי במקרה לפעול ולטפל בנשים. כל החיים פעלתי למען נשים. הייתי רגישה לעוול, לאי הצדק, לחוסר השוויוניות, לפוגענות והרכושנות כלפיהן ומתמיד ראיתי עצמי לוקחת חלק במאבק לתת לכך קול ולשנות.

לימדת בארה"ב, איך אנחנו בהשוואה לארה"ב?
בארה"ב גם הרצתי וגם טיפלתי. אני חושבת שבעבודה בארה"ב יש קצת פחות חמלה אנושית, יש פחות אותנטיות, ערך מאד גבוה לכללי עשה ואל תעשה, לפרוטוקולים, לכללי נימוס, הרבה פעמים לא רואים את האדם שמאחורי המספר. יש לכך כמובן גם יתרון משמעותי, הדברים ברורים, אנשים מבינים את תפקידם ומבצעים אותו, אין שימוש רב ב"תעשה לי טובה", ועיגול פינות. אך יש לכך גם מחיר. נראה לי שבישראל יש קצת יותר מגע ואכפתיות אנושית, יש יותר ישירות ואותנטיות, יש ערך גבוה לחברות ומשפחה, וסוכני התמיכה יותר רחבים. החיסרון אצלנו הוא שבגלל שאנחנו לא עובדים על פי תכתיבים (manual) ובהרבה מקרים מאלתרים, לפעמים אנחנו מפספסים משהו בדרך, ויש לכך מחיר. ובנוגע לערך החברות והמשפחה לפעמים זה מדי חודרני ומעיק. זה ההבדל העיקרי לדעתי. נוכחתי בזה גם כשלימדתי במספר אוניברסיטאות בניויורק, ישיבה קולומביה. כשנתתי לסטודנטים חומר קריאה לשיעור ומטלות אקדמיות , הסטודנטים האמריקאים היו מאוד מסורים, עמדו בכל במטלות באדיקות, שמרו על זמנים, קראו כל מה שהתבקשו, רכשו את ספרי הלימוד. מעורר השתאות. לעומתם הסטודנטים הישראלים, מוכשרים לא פחות, אבל קוראים פחות, לא תמיד עומדים במטלות, מנסים להשיג "הנחות" והקלות ועושים רק מה שצריך לא מעבר. עם זאת החוויה בכיתה במהלך השעורים בישראל מאד דינמית, הסטודנטים מביעים יותר דעות, מתווכחים, שואלים, הדיון יותר יצירתי , מעניין ומלמד, פעמים רבות הסטודנטים לא קוראים את המאמר כולו אך מביעים דעה נחרצת… בארה"ב ,לעומת זאת, הסטודנטים לרוב יותר שקטים, הדיון יותר מאופק, פחות דינאמי למרות שכמעט כולם בקיאים בחומר וקראו אותו. נראה כי הסטודנטים הישראלים הממוצעים יותר מעזים ופחות חוששים. גם נוכחתי בהבדלים במודלים המשפחתיים. לדוג. לימדתי קורס בטיפול משפחתי מערכתי, אותו קורס שאני מלמדת גם בישראל. כחלק מהמטלה אני מבקשת מהסטודנטים להביא לכיתה תמונה אחת שלו עם משפחתו, מה שיבחר, ולהציגה בכיתה כחלק מתרגיל הכרות. בישראל לרוב מביאים תמונות הכוללות את כל המשפחה, הסבתות, הסבים, הדודים, דודות, ימי הולדת, מסיבת 80, פנסיה ועוד. רואים את הלכידות המשפחתית בעוצמה. השיח שעולה מאד מדגיש את החשיבות של הקשר המשפחתי והכוח התומך של המשפחה. לעומת זאת, בארה"ב התמונות שהביאו הסטודנטים היו יותר ייצוגיות, טקס סיום של סיום הלימודים עם הגלימות, חלקי משפחות, פעמים תמונה של אמא בת וכלב, לכאורה קצת יותר בדידות , או קצת פחות משפחה ככח תומך. אבל זו רק התרשמות, לא בדיקה אמפירית.

אתם שניכם קרייריסטים, ציינתם שאתם גם פרפקציוניסטים-האם זה היה מסר בבית?
לא היה מסר של פרפקציוניזם בבית. יותר מזה הבן שלי לא למד הרבה בתיכון אהב לנגן , לכתוב שירים לשחק כדורסל, לצלם. אבל לא דאגנו, והיום הוא רופא ילדים מדהים. אני חושבת שהמסר שהעברנו היה דרך הדוגמא האישית. שנינו עובדים הרבה, קשה , עם אמונה בדרך, בערה, ועם הרבה סיפוק והנאה ממה שאנחנו עושים. אפשר להגיד לילד שאוהבים אותו מהבוקר עד הערב, אבל אם לא באמת אוהבים אותו, למילים אין ערך, הוא יחוש בדחייה. לכן למודל ולדוגמא האישית יש כוח מעבר למילים.
ההורים שלי לא היו קרייריסטים, אך עבדו קשה, במסירות, מה שעשו עשו עם אמונה, בערה ויושר ובכך נתנו לנו דוגמא אישית. הדוגמא האישית שקיבלתי היוותה עבורי מודל ועזרה לי להצליח. גדלתי בבית מאוד פשוט, הורים שעבדו קשה מאד למחייתם, אבל הורים מסורים, מעורבים, חמים שנתנו ערך רב להשכלה. ואכן אנחנו ארבעה אחים, בקשר מצוין, וכולם משכילים ומוצלחים נהנים ממה שאנחנו עושים, ובעמדות מאד בכירות.

שאלות קצרות:
איך את שותה קפה? בוץ.

מה היא מנוחה עבורך? כשהילדים שלי היו קטנים, המנוחה הייתה לצפות עמם בתכניות מטופשות בטלוויזיה, ללכת איתם להצגות. לא הפסדתי אף פסטיבל בחיי, לשבת על הספסל בחוג קרטה וכד. היום מנוחה בשבילי זה לבלות עם חברות.

למה את מכורה? מכורה בעיקר לכתיבה. אני כל הזמן רוצה לכתוב, זה בוער בי, מרגישה שאין לי מספיק זמן לכל הרעיונות שיש לי. במיוחד כעת שאין את התובענות של ניהול המרפאה ואחריות הכרוכה בה, אני מרגישה שזה הזמן להתחלק בכל הידע והניסיון שרכשתי. ערכתי 5 ספרים! פרסמתי יותר מ-170 מאמרים, אני כל הזמן בתהליכי כתיבה. אני לא מסוגלת לשבת על חוף הים רגל על רגל, זה משעמם אותי. עם זאת ההתמכרות שלי מאוזנת, אני מקדישה הרבה זמן למשפחה, לחברות, מטיילת. אני בתקופה של חסד, כנראה קצרה, בה יש קצת יותר חופש לבחור. הילדים גדלו ועומדים בזכות עצמם, אני במעמד האקדמי הגבוה ביותר שמשחרר מלחצים של דרישות אקדמיות, הבריאות בסדר,…

איך היה לסיים במרפאה?
היה לי מאוד קשה. החלטתי על כך 8 שנים לפני מועד הפנסיה המקובל. . הבנתי שאחרי 25 שנה צריך לאפשר לצעירים לקחת את המושכות ולהוביל עם כוחות ורוח חדשה. הרגשתי שפרק זה נגמר בחיי, וכעת עלי להיות מנטורית אני מקווה שאת היסודות, האני מאמין והרוח שלי השארתי.

ספר מומלץ? תמונתו של דוריאן גריי של אוסקר ווילד. (אחד הספרים האהובים עלי באופן אישי)
קראתי אותו לפני 15 שנה, והוא ממש טלטל אותי.