שיחה עם פרופסור זהבה סלומון

אשמח אם תציגי את עצמך בכמה מילים.

אני עוסקת במחקר בתחום הטראומה בהיבטים שונים שלה, בעיקר בקרב חיילים, הלומי קרב ממלחמת לבנון הראשונה ופדויי שבי ממלחמת  יוה"כ. במרוצת השנים עסקתי גם במחקר על ניצולי שואה וילדיהם- בני הדור השני. כמו כן חקרתי אוכלוסיות נוספות שנחשפו לטראומה בעיקר טראומה בינאישית.

הכשרתי המקצועית היא  גם בעבודה סוציאלית וגם באפידמיולוגיה פסיכיאטרית.  בעבר שיירתי כראש ענף מחקר בבריאות הנפש בחייל הרפואה בצה"ל. ב-25 השנים האחרונות אני מלמדת באוניברסיטת ת"א. בחמש השנים האחרונות אני גם עומדת בראש "מרכז מצוינות לחקר טראומה המונית" במימון הקרן הלאומית למדע.

איך התחלת?

הייתי חברת גרעין נחל שהיו בו הרבה חברים שהגיעו מרקע סוציאלי קשה. המפגש איתם העלה בי מחשבות לפנות למקצועות העזרה. מאוד התלבטתי לאיזה כיוון לפנות, נרשמתי לפסיכולוגיה, ולעבודה סוציאלית, התקבלתי לשניהם, אבל  החוויות שעברתי בצבא היו כל כך פורמטיביות שחשבתי שעבודה סוציאלית זה מקצוע עם לב ועדיף לבחור בו.

התחלתי בלימודי עבודה סוציאלית.  נשארתי מאוד מחוברת לעובדה שחלק גדול מהפונים שמגיעים לעו"סים, הם אנשים שיש להם היסטוריה טראומטית.

בעיקר הייתה לי הרגשה שיש לנו כמטפלים יותר שאלות מתשובות. שהידע המקצועי שיש בידנו כדי לענות ולטפל במצוקות המאוד קשות של הפונים, לוקה בחסר והוא חלקי. ולמצבים רבים אין לנו תשובות ברורות ומלאות. זה דחף אותי לכיוון של מחקר שלא חשבתי עליו כשהתחלתי ללמוד.

לא הצטערתי על הבחירה אבל יחד אתה הייתה לי הרגשה שהאתגרים הגדולים הם בהרחבת והעמקת הידע המקצועי, זה דחף אותי למחקר. המשכתי את הלימודים לתואר שני בעבודה סוציאלית ואח"כ שלישי לתואר באפידמיולוגיה פסיכיאטרית.

למה אפידמיולוגיה פסיכיאטרית?

הייתה בזמנו, אפשרות מאוד מיוחדת בארה"ב. כשהוקמו מספר קטן של תכניות ייחודיות, הייתה לי הזכות להיכנס לתוכנית כזו. הלימודים התמקדו בשיטות מחקר מאוד ספציפיות ומבוססות שנראה לי שהן מאוד מתאימות להסתכלות ובחינה קהילתית. זה תחום שנראה לי מאוד חשוב בעבודה סוציאלית.

איך הגעת לתחום הטראומה?

התשובה לכך היא גם ממקום אישי וגם, בשל עניין מקצועי. כשחזרתי מהלימודים, האפשרות התעסוקתיות הובילו אותי לצבא. הדבר לא היה מתוכנן. הרקע האישי משפחתי שלי, כבת לאם ניצולת שואה הפך את נושא הטראומה למאוד קרוב. רק לאורך השנים הבנתי למה הנושא כל כך בוער בי וכל כך רלוונטי עבורי לאורך כל חיי.

התגייסתי לקבע אחרי שסיימתי את הדוקטורט וחזרנו ארצה. זה היה קצת לפני מלחמת לבנון הראשונה. כשפרצה המלחמה היה לי מאוד ברור שהידע שרכשתי בתחום לחץ וטראומה צבאית בלימודי הדוקטורט וגם בחודשים עד שהמלחמה פרצה, יהיה התחום שיהפוך למוקד העבודה המקצועית שלי.

בת כמה היית כשהבנת את זה?

הייתי בת 30-31. הדברים כמובן מתפתחים לאורך השנים, הייתי בת 27 כשכתבתי את הדוקטורט שלי על אימהות לילדים צעירים סביב אסון טכנולוגי –  אירוע רדיואקטיבי: בדקנו את ההתמודדות של האימהות שגידלו ילדים צעירים בצל התאונה בתחנת הכוח הגרעינית ב 'Three Mile Island'. התאונה ארעה סמוך לאזור שבו למדתי בארה"ב, כאם צעירה בעצמי השתלבתי שם בפרויקט הזה וזו הייתה חווית הלמידה המשמעותית הראשונה שלי על מצבי לחץ וטראומה.

בצבא היה לי ברור שלנושא הזה יש חשיבות גדולה, ושהידע בו יחסית מועט. כשאני למדתי לתואר שני בעבודה סוציאלית בארץ, בתקופה של מלחמת יוה"כ, לא היה ולו מאמר אחד בעברית על הלומי קרב. כשניסיתי לכתוב עבודה על כך בלימודי לא מצאתי דבר. היה לי גם עניין אישי וגם עניין מקצועי אך היו פרסומים מדעיים שטחיים. אלה היו פני הדברים עד מלחמת לבנון הראשונה.

זו הייתה התחלת עבודתי בנושא הלומי קרב. התחלנו והקמנו בצה"ל את מאגר הנתונים הגדול ביותר והשיטתי ביותר של הלומי קרב ממלחמה זו. המשכנו לעקוב אחריהם 20 שנה אחרי המלחמה, ועכשיו חוזרים אליהם שוב. אחר כך עשינו פרויקט מחקרי גדול על פדויי שבי, גיבורים והלומי קרב ממלחמת יוה"כ. פרויקט שנמשך עד היום. בשני המחקרים הוספנו גם את נשותיהם, ובמקרה של השבויים גם את ילדיהם.

זה מהפכני להתבונן גם בקרובי המשפחה, תוכלי להרחיב?

ב-1986, הסתכלנו על הנתונים. שאלנו מה קורה לחיילים אחרי המלחמה? האם הלם קרב/תגובת קרב זוהי תגובה קצרת ימים? התחלנו לבחון זאת כבר ב-1982. משרד הביטחון הקים את היחידה לטיפול בתגובות קרב, מתוך מחשבה שהטיפול הנדרש לא יעלה על  חצי שנה, התפיסה הרווחת אז גרסה שזו תגובה קצרת ימים והיא חולפת או מעצמה או בעזרת טיפול קצר.. התברר לנו בבריאות הנפש בצה"ל שתגובת הקרב איננה חולפת מעצמה ושיש אחוזים גבוהים של נפגעי הלם קרב. שממשיכים אח"כ לסבול מהפרעה כרונית, ממושכת, קשה ומורכבת.

כשבחנו לאורך זמן מי מחלים ומי לא, אחד הממצאים שהפתיעו אותנו היה שהגברים הנשואים מבין הלומי הקרב החלימו בקצב איטי יותר ושעורי ההחלמה שלהם היו פחותים  מהרווקים. הממצא הזה נוגד באופן ברור את הספרות המקצועית שמצביעה על כך שגברים "מרוויחים" במונחי בריאות הנפש מנישואים. כלומר גברים נשואים בדרך כלל מצבם הנפשי טוב יותר ולא גרוע יותר משל רווקים. הממצא היוצא דופן שלנו כוון אותנו לבחון את הדינמיקה המשפחתית והזוגית.

רציתי לערוך מחקר על נשות ההלומים. הרעיון התקבל בסקפטיות רבה. אני זוכרת שהמפקד שלי בצבא  שאל 'מה יהיה הפרויקט הבא? הדודנים שלהם? מה פתאום נשים? אין לנו די תקציב ותקנים לטפל בגברים עצמם אז בנשותיהם?'. שאלתי אותו: 'אם אני אשיג תקציבים מחוץ לצבא, אם זה יהיה בסדר שאני אחקור את נשות ההלומים?'. אני זוכרת שהיו לנו אז אורחים מהצבא האמריקאי שרצו שיתופי פעולה ובאו ללמוד מה אנחנו עושים. הם הציעו עזרה, אני כתבתי הצעת מחקר וקיבלנו מצבא ארה"ב מימון שאפשר את עריכת  המחקר על נשות הלומי הקרב. במקביל, באותה עת, נפגשתי עם צ'ארלס פיגלי שרצה לפתח את המושג טראומטיזציה משנית ויצאנו לדרך ביחד. הוא מבחינה תיאורטית ואני מבחינה אמפירית.

ברבות הימים ההתייחסות לבני משפחה של נפגעי הלם קרב הפכה להיות מובנת ומקובלת. בימים ההם עדיין היה צורך להיאבק בהכרה בסבלן של הנשים, במחיר שהן משלמות על הפגיעה של בני זוגן והצורך שלהן בטיפול. ב-1986-7 התחלנו את הפרויקט שבחן את נשות ההלומים. 

אמרת שאת לא מטפלת, אבל את מחזיקה טיפול, תוכלי להסביר?

בעבודה סוציאלית יש התייחסות לפרט, התייחסות לקבוצה והתייחסות לקהילה. אני חושבת שלחוקרים, ובמיוחד לחוקרים כמוני שיש להם רקע גם באפידמיולוגיה, יש ראייה מערכתית ולא רק אינדיבידואלית. לכן המחקרים האלו נעשו בתוך מסגרת שהמטרה העיקרית שלה היא בריאות הנפש בצבא. כמובן לזהות את דרכי החיילים אך גם להבין את המערכת המשפחתית והחברתית הרחבה שלהם וזאת על מנת לקדם את בריאותם ותפקודם של כל בני המשפחה.

לי נעשה ברור שצריך לדאוג שלחלק גדול מהמחקרים יהיו השלכות יישומיות. היה עלינו כחוקרים בצבא לזהות מי בסיכון גבוה ומי פחות, לזהות צרכים ייחודים של אנשים וגם לדאוג שהטיפול שניתן יהיה יעיל ומועיל. ממצאי המחקר שלנו עזרו לקבלת תקנים, ליצירת שפה והכרה, לאיתור מעגל הנזקקים לסעד נפשי וחברתי מצה"ל וממשרד הביטחון. גם מחוץ למשרד הבאנו את הנתונים לקובעי המדיניות, למשל בכנסת, כדי לדאוג שזכויות הנפגעים ונשותיהם תמוצנה. זה לא טיפול ישיר במובן הזה שעובדים עם אנשים אבל זה סוג של התערבות שבה המחקר נרתם לזיהוי צרכים ולדאגה שהם ימומשו.

מעבר לזה ערכנו מחקרים במטרה להעריך את היעילות של התערבויות טיפוליות. ביניהם גם 'הטיפול הקדמי' שהוא הטיפול העיקרי בצה"ל בתגובות קרב,  וגם פרויקטים טיפוליים אחרים שהיו בצבא, שהמטרה שלהם הייתה להושיט עזרה ולעזור לרפא ולשקם ככל הניתן נפגעי טראומה. המחקרים תוכננו כדי לבדוק אם ההתערבויות האלו יעילות ולמי?

הייתה מחשבה או רצון לעסוק בטיפול פרטני?

הייתי מעורבת במקרים רבים בהפניה ובייעוץ, אבל לא כמטפלת בעצמי. אני לא חושבת שאפשר גם לעסוק במחקרים כל כך מורכבים וארוכים כמו שאני עושה, באופן מקצועי וטוב, וגם לטפל.  לפחות לי זה לא מתאים.

עבדת שנים בצבא, בשנות ה-80, לפני שהמהפכה הפמיניסטית הורגשה בארץ, איך זה היה בשבילך להיות במערכת פטריארכלית וגברית?

ההתחלה הייתה קשה. גם בגלל שלא צמחתי בצבא. הגעתי לשם לאחר הלימודים בחו"ל. שירות קבע לא היה בתכנון שלי בשום דרך. אז ההתחלה הייתה מאוד מורכבת, מאוד, מאוד, מורכבת. גם  מחקר בצה"ל זה לא בדיוק "מיין סטרים". גם להיות אישה שלא גדלה במערכת הצבאית, גם לעסוק במחקר, שהוא לא המטרה המרכזית של אנשים בבריאות הנפש. אלה היו אתגרים לא פשוטים עבורי.

מה שסייע לי היא העובדה שהייתה לי הכשרה מקצועית מצוינת ודבקות במטרה והרבה נחישות. אמר לי פעם חבר לעבודה: "שאני עיוורת לצבעי חאקי". אני חשבתי שזה הביטוי הנכון, לא ממש הבנתי הרבה "מהחוקים" של איך המערכת הצבאית עובדת, משום שבאתי ממחלקה מאוד אקדמית בארה"ב ושם עברתי את הסוציאליזציה המקצועית המשמעותית והמעצבת מבחינתי בכל הקשור למחקר. בדיעבד זה מאוד עזר לי, כי אני הבנתי שאני צריכה להשיג תקציבים באופן עצמאי, כי ככה עושים באוניברסיטאות. חייל הרפואה הוא חייל מקצועי ואפשר גם התנהלות אקדמית. השגתי באופן עצמאי תקציבי מחקר דבר שאפשר  המון גמישות ופתח אפשרויות פעולה עצמאיות. אני חושבת שהייתה לי מידה בלתי מבוטלת של נחישות ואמונה מאוד גדולה שמה שאני עושה הוא משמעותי, וזה מאוד חשוב.

אני אישה שאוהבת שיתופי פעולה עם אנשים אחרים, אז גם אם לא היו לי אפשרויות רבות לשיתופי פעולה  בתוך מחלקת ברה"נ היו אנשי מילואים תומכים שיכולתי לעבוד איתם. הייתי בת 30, ללא הדרכה מקצועית מאנשי מחקר במחלקה אבל היו שני אנשים משמעותיים שעבדתי איתם: פרופסור יוסי שורצולד, ופרופסור מתתיהו וייסנברג ז"ל מבר אילן. הם היו באים פעם בשבוע וזו הייתה קבוצת התמיכה המקצועית שלי. גם אינסטרומנטאלית וגם רגשית במידה רבה.

מי שמאוד, מאוד עזר לאורך כל הדרך המקצועית וחיי הבוגרים הוא בן הזוג שלי- ראובן סולומון. הוא תמיד האמין שאני יכולה לעשות הכול, האמין בי יותר ממה שאני האמנתי. ראובן  היה ועודנו מקור גדול מאד של תמיכה.

היו גם אנשים בתוך המערכת בעיקר אלוף משנה ד"ר רון לוי שהיה המפקד הראשון שלי וראש מחלקת ברה"נ באותם ימים, שמאוד תמך ופרגן ונתן מקום. הרבה צריך להגיע מבפנים. זה שילוב של הדברים: להגיד שזה היה קל ושזכיתי רק לפרגון, אלו לא היו הדברים. אבל אני ביסודי אופטימית חסרת תקנה דבר שמאוד עוזר. כאמור הייתה לי אמונה שהעבודה שאני  עושה בעלת ערך.

מה בהיסטוריה האישית שלך הוביל אותך לצלול לכזה תחום?

אימא שלי ז"ל ברכה העליון לבית פוקס הייתה ניצולת שואה. היא הייתה מהניצולים שדיברו, מגיל מאוד צעיר סיפרה לי בפירוט דברים מאוד קשים. אבל אני לא הרגשתי שהיא חושפת אותי לטראומה. הקשר ביננו היה ספוג המון חום ואהבה. אני חושבת שהלידה שלי- אני הבת הבכורה- הייתה במידה רבה בשבילה תחושה שהיא ניצחה וניצלה. ממנה שמעתי סיפורים מהנים ומענגים על הילדות שחוותה לפני השואה וגם את הדברים הקשים להם נחשפה. היא ניצלה יחד עם שתי אחיותיה ואחיה, הם היו מקור של תמיכה מאוד חשוב בשבילה והיא להם. גם במלחמה וגם אחרי. לשני הורי היה דחף ורצון להישגים אקדמיים. היה חשוב להם שנלמד ונצליח. השכלה הייתה מרכיב מרכזי בבית. הייתי ילדה מאוד סקרנית ומאז ומעולם אהבתי ללמוד.

דיברת על טראומטיזציה משנית, את במגע יום-יומי עם תכנים קשים הרבה שנים. האם היית אומרת שאת גם חווית זאת? או שפיתחת חסינות?

אני לא חושבת שפיתחתי טראומטיזציה משנית, אבל אני גם לא בן אדם חסין. אני חושבת שיש בי הרבה פגיעות ורגישות. אני תמיד אומרת שאני מרגישה את הפוסט טראומה של נפגעים איתם אני נפגשת ממש באופן פיזי בעור. אבל אני לא חושבת שחוויתי טראומטיזציה משנית, מכמה טעמים. יש לי תכונות אישיות שמסייעות ובעיקר  אופטימיות גדולה. יתר על כן, העיסוק במחקר, בניגוד לעיסוק בתחומים אחרים הוא עיסוק מחזק ומגדיל. את שואלת שאלות, אוספת ידע. לחוקר יש שליטה גדולה על איזה שאלות הוא שואל, את מי הוא שואל, כמה שאלות, על אילו תכנים. התכונה הבסיסית של טראומה מאידך היא העדר שליטה וחוסר אונים. המחקר  מאפשר שליטה על הבלתי נשלט.

מחקר מאפשר תחושה שמשיגים דרך הידע כוח. לא רק בשביל עצמי, בשביל אנשים אחרים. זה מאוד מגדיל ומחזק. אני יכולה לשמוע סיפורים נוראים, לבכות ולהתרגש להזדהות ולא להיפגע. למשל בתקופה ששמעתי את הראיונות שקיימנו עם נשות הלומים בדרך כלל במכונית הייתי בוכה. אני זוכרת שנהגים עצרו אותי כמה פעמים לשאול אם הכול בסדר.

מה שומר עליך?

האופטימיות כאמור, וגם התחושה שיש משמעות למה שאני עושה, שזה חשוב לי ויכול להועיל לאנשים אחרים. יש בזה משהו מאוד מתגמל. בגישה של Help Therapy, שאתה עוזר לאחרים, אתה  מיטיב לעזור  לעצמך. אני חושבת  שמחקר מאפשר הנעה והנאה מהתהליך, למרות שהעיסוק בחומרים נורא קשים אך כשכותבים ספר או מאמר יש חוויה של יצירה.

איך העבודה במרחב הזה השפיעה על הזוגיות וההורות שלך?

לראובן ולי שני ילדים: בן ובת, וארבעה נכדים צעירים ומתוקים! אני חושבת שאני יודעת להפריד בין חיי העבודה לחיי המשפחה. הילדים שלי בחרו עבודות בכיוונים אחרים. אני מאמינה שצריך לחיות ולתת לאחרים לחיות.

טראומה לא הייתה מעולם נושא מרכזי בחיי הבית שלנו. היא הייתה מזוהה יותר עם אימא שלי. אני זוכרת שפרשתי פעם על השולחן לארוחת ערב שישי מפת פסים לבנים וכחולים שהבאתי מסקנדינביה. אמי ז"ל באה לארוחה כרגיל, וילדי שהיו מבגרים צעירים צחקו וספרו בדיחות שואה שהמפה היותה להם בסיס לאסוציאציות.  אמי שהייתה מאד קרובה לילדי הייתה תחילה במבוכה ואח"כ הצטרפה לצחוקם.

לבתי היה ענין גדול בשואה, בשלב מסוים אפילו הדריכה טיולים לפולין, אני חושבת שזה בגלל הקשר הקרוב שלה לאמי. בן זוגי כאמור מתמצא במה שאני עושה, אך תחומי העניין שלו שונים.  עבודה היא עבודה, וחיי משפחה הם חיי משפחה. אני לא לוקחת את בני משפחתי להרצאות שלי או לכנסים. התברכתי בחיי משפחה משמעותיים, אני ובן זוגי כ- 50 שנה יחד. כשאני חושבת על זה, יש הפרדה מאוד גדולה בין החיים המקצועיים לחיים אישיים.

איזה אירוע משמעותי השפיע עליך כחוקרת?

מלחמת לבנון הראשונה. הרבה בחיים זה עניין של עיתוי. אין לי צל של ספק שאם המלחמה לא הייתה פורצת בשלב הזה בקריירה כל חיי המקצועיים היו נראים אחרת. הייתי בצה"ל, בברה"נ והייתי כבר מוכנה מבחינת הידע- עניין של תזמון.

תוכלי לספר על המחקר?

התפיסה שרווחה בצה"ל ב-1982 שאנשים עוברים שבר נפשי מאוד עמוק בקרב (הלם קרב), חוזרים הביתה והשבר מתאחה מעצמו. התפיסה נראתה לא סבירה בעליל. הייתה עבודת  מחקר מצבא ארה"ב בה בדקו קבוצת הלומי קרב 20 שנה אחרי המלחמה. ומצאו משקעי דחק אבל לא הייתה ספרות מגובשת וברורה.  היה נראה לי לא סביר שאנשים יעברו אירוע כל כך קשה ומטלטל ויחזרו לסדר היום. מאחר ולא היו מחקרים שיטתיים חשבתי שחייבים לעקוב ולבחון מה קורה להלומי קרב אחרי המלחמה. האם המלחמה מסתיימת עבורם עם שוך הקרבות?

הדבר המהותי עבורי הייתה התחושה שהמדינה חייבת לאנשים שהיא שלחה לקרב. שיש צורך לעקוב ולדעת מה קורה איתם!

השכנוע העמוק שלי שחייבים לעשות את המעקב ולדעת מה קורה להלומי קרב אחרי המלחמה עלה בקנה אחד עם התפיסה של אל"מ ד"ר רון לוי שהגיע מהמודיעין שכמו שצבא צריך מודיעין גם בריאות הנפש הצבאית צריכה מודיעין עלינו לדעת מה קורה עם המטופלים אחרי הטיפול..

כך יצאנו למבצע גדול מאד והזמנו מאות לוחמים לבדיקה- חלקם היו אנשים שהוגדרו 'הלומי קרב' וחלקם היו אנשים שלחמו באותן יחידות אבל לא הייתה שום אינדיקציה שהם נפגעו נפשית. כך יכולנו לבדוק האם יש הבדלים בין מי שקרס בקרב למי שלא.

ההערכה הייתה שאי אפשר לקבל החלטות על טיפול והתערבות בלי בסיס נתונים מוצק. העובדה שחייל הרפואה הוא חייל מקצועי  ושהיה לי מפקד שידע לראות מערכתית והבין את האנלוגיה של ענף מחקר לענף מודיעין לענייני בריאות הנפש, אפשר את ביצוע מחקר המעקב שנמשך 20 שנה.

יש תובנות שאת לוקחת אתך מהמחקרים?

קודם כל שאף אחד מאתנו לא חסין. לכל אחד יש נקודת שבירה, נקודות השבירה לאורך ציר החיים הן דיפרנציאליות. זה אומר שצריך להיות יותר צנועים ופחות יהירים. גם להיות מאוד אמפטיים לאנשים אחרים, כי זה יכול לקרות לכולנו. החברה צריכה להיות הרבה יותר טולרנטית לסוגים שונים של תגובות ואנשים.

החובה החברתית היא לדאוג שחיילים שנפגעו תוך שירות צבאי יקבלו מענה לצרכים שלהם, גם מענה שיקומי וגם מענה טיפולי,. נקודת המוצא שלי מלפני 40 שנה, שקיימת גם היום  שאנחנו יודעים פחות מידי על מועילות הטיפולית ולכן חשוב מאד  לשאול שאלות אמפיריות ולערוך מחקרים שיטתיים כדי לפעול כאנשי בריאות הנפש באופן מושכל.

שנים עבדת בצבא ועם גברים, איך זה היה לעבוד עם נשים ולראות את הפגיעה מזווית אחרת?

נשות הלומי הקרב הן קורבנות שקטים. מצוקה היא מצוקה היא מצוקה. טראומה היא טראומה היא טראומה. יש יותר מן המשותף בין נפגעי טראומה משני המגדרים.

אפשר ללמוד משהו משני המינים על התמודדות. יש משהו אצל גברים יותר יעיל בהתמודדות מאשר אצל נשים. נשים נפגעות טראומה נוטות להגיב יותר, לבטא את הכאב והמצוקה ולבקש יותר עזרה. דווקא לגברים יש סגנון התמודדות יותר יעיל, ההדחקות וההכחשות פעמים רבות גם יעילות. גברים יותר יעילים ובכך שפורסים רשת יותר מצומצמת שהופכת אותנו הנשים לרגישות וגם לפגועות יותר. למשל אחרי פיגוע גבר יתקשר לאשתו ישאל לשלומה ולשלום הילדים, אישה מתעניינת בכולם בקרובים וברחוקים. יש בזה משהו בזבזני שהופך אותנו ליותר פגיעות. בנוסף, גברים צריכים "להחזיק" את עצמם- זה כוח מארגן, לא בהכרח דבר שלילי.

כתבת גם על טראומה מינית.

ערכתי עם צביה זליגמן את הספר "הסוד ושברו- סוגיות בגילוי עריות". הספר נכתב כדי להנגיש ידע לקהילת המטפלים. לי באופן אישי יש יותר רתיעה מטראומה במשפחה. חשבתי שהנושא מאד חשוב ובזמנו זכה לפחות תשומת לב וזה הוכיח את עצמו. זה ספר שחשוב היה להוציא לאור.

איך זה היה בשבילך לכתוב את הספרים?

האמת די תענוג. את הספר הראשון כתבתי כשאבא שלי משה העליון ז"ל היה מאוד חולה. מאוד רציתי שהוא עוד יזכה לראות את הספר, אבל הוא לא זכה, הוא ידע שאני כותבת והקדשתי את הספר לו.

ספרים כמו ילדים. שונים זה מזה וגם דומים. אני מאוד אוהבת לכתוב! תמיד אהבתי ללמוד. כתיבה מדעית היא כתיבה מאוד ממושטרת, כתיבת הספרים היא משהו אחר. אני מצפה לזמן לכתיבה.

יש מודל שאת מאמינה בו?

אני מאמינה בטיפול שעובד. לא מאמינה "בכנסיה" כזאת או אחרת. בשיטת טיפול כזאת או אחרת. צריך לבדוק באופן אמפירי ובאופן שיטתי את היעילות של כל טיפול. כל דבר שעובד ומתאים ואין בו נזקים מבחינתי זאת שיטת הטיפול הטובה. נכון להיום אין הרבה שיטות שפורצות דרך. 'הטיפול הקדמי' להלומי קרב למשל, הוא טוב יחסית כהתערבות מידית, גם המחקר שלנו הראה את זה 20 שנה לאחר המלחמה. אבל הוא לא פותר את הבעיות של כולם, והוא לא כדור קסם שמכחיד את הנזקים שהלם קרב יוצר. האתגר הגדול של אנשי מקצוע צעירים הוא לפתח שיטות טיפול ולבדוק את היעילות שלהם.

 היו לך מנטור או מנטורית לאורך הדרך?

הייתה לי המדריכה שלי בדוקטורט פרופ' אוולין ברומט שבאמת הייתה משכמה ומעלה, היא לימדה אותי את כל מה שידעתי על מחקר ולמדה אותי נדיבות מהי. אחר כך, פרופ' יוסף שורצולד ופרופסור מתתיהו וייסנברג ז"ל היו שותפים ומורים משמעותיים. אני הדרכתי במשך השנים המוני סטודנטים, בערך 130 סטודנטים. חלקם נשארו בקשרי עבודה וקשרי רעות מאוד הדוקים עד עצם היום הזה וזוהי זכות גדולה.

תפקיד משמעותי היה ללא ספק לפרופ' אווילין ברומט שהדריכה אותי לדוקטורט כשהייתה בעצמה אישה צעירה. בימים ההם היו מעט מאוד נשים בתפקידים בכירים באקדמיה. אני ראיתי כמה קשה לה, היא הייתה מאוד גלויה לגבי הקשיים בהתמודדותה כאישה.
עוד דבר שמאוד עזר לי היו דברים שאבא שלי ז"ל אמר לי בילדותי. אני גדלתי בכפר שהיו בו הרבה יוצאי גרמניה בעלי השכלה גבוהה אך ללא יכולת לממש אותה בתנאים אז בארץ. אבא שלי אמר :"את יודעת, לנשים יש יותר יתרונות מגברים. לגברים יש רק דרך אחת, אם הם רוצים ללמוד הם יכולים להיות דוקטור. אישה יכולה לבחור בין להיות דוקטור או להיות פראו (אישה בגרמנית) דוקטור-אשתו של רופא". הוא אמר: "אם את שואלת אותי, יש לך שתי אופציות ואני מציע לך להיות דוקטור ולא פראו דוקטור". אני חושבת שאם מקבלים מסרים כאלו בגיל צעיר זה דבר מאוד מחזק ומתווה דרך.

לא מלחיץ?

לא, אותי זה חיזק. הידיעה שיש לי אפשרויות והבחירה בידי.

זה מסר שגם את העברת לילדים שלך?

אני העברתי מסר שהם צריכים לעשות מה שמתאים להם. אני חושבת שההורים שלי עשו עבודה יותר טובה. ההורים שלי, במידה רבה, רצו דרך הילדים שלהם לממש את עצמם. הם היו דור אבוד, דור המלחמה. אבא שלי בגיל 40 חזר לאוניברסיטה. לי תמיד אמרו שיש לי אפשרות לעשות את זה בגיל צעיר, וכך עשיתי. בגיל 30 כבר הייתה לי משפחה עם שני ילדים והייתי אחרי הדוקטורט.

אני חייבת לעצור ולשאול….איך?

זה היה עולם מושגים אחר. הדור הצעיר של היום, אנשים מסיימים את הצבא ושואלים שאלות מי אני? מה אני? יש המון אפשרויות לטייל ולחוות חוויות. אז- לא הייתה אופציה. זה היה ברור שהולכים ללמוד ומיד. נישאנו צעירים, בלי תמיכה כלכלית, עם המון תמיכה נפשית, אבל היה ברור שאנחנו צריכים לבנות את עצמנו במו ידינו. לא חשבנו על טיול ולא היה מקום להתלבט ולהתחבט. כל הדור שלנו התנהל ככה, באופן הישרדותי. ידענו שכל אחד מאתנו צריך ורוצה לממש את עצמו ושאנחנו אחראים אחד לשנייה.

 זה אפשרי ששניים יממשו את עצמם?

במקרה שלנו חד משמעית כן. נסענו עם 1000 דולר לארה"ב. כל סמסטר לא ידענו איך נשלם שכר לימוד. אבל היה ברור לנו, שיש מקום לשנינו. ילדתי קצת יותר מאוחר מחברותי, בהשוואה לחיים של היום זה מוקדם מאוד, אבל אז זה היה יותר מאוחר מחברותיי. היה לנו ברור שאנחנו קשובים למה שנכון לנו. לא הייתה חלוקה לתפקידים גבריים או נשיים בבית. זה לא מובן מאליו, זכיתי בבן זוג יוצא דופן. הוא גדל במשפחה של השומר הצעיר, אבא שלו תמיד דיבר על "האמנציפציה" של האישה. גם בבית שלהם לא הייתה חלוקה מסורתית שהאישה במטבח והגבר מפרנס. התפיסה והאמונה הייתה שאפשר לעשות הכול.

אני שואלת כאימא צעירה שמתחילה דוקטורט ועם משרה מלאה, איך זה היה בשבילך?

השנים הכי קשות. בעיקר בארה"ב, היו לא פשוטות, הבן זוג שלי נסע הרבה, הייתי הרבה עם הילדים לבד, רחוקה מהבית, מחברים. אני חושבת שאם עושים את זה יחד עם בן זוג זה יותר פשוט. אני רואה אצל הקרובים לי, שכשבני הזוג עובדים ביחד על ההורות זה יותר קל. תמיד יש שאלה של פניות- כמה פנויים רגשית? ללימודים ולעבודה? יש אנשים שיכולים ויש אנשים שלא.

אני לא חושבת שיש מתכון או מרשם כזה או אחר. זה כל כך אינדיבידואלי ותלוי בנסיבות החיים. יש שאלה: כמה רוצים את זה? כמה זה חשוב? כמה נכון לחכות?

הקושי הבסיסי למי שרוצה קרירה אקדמית, הוא שהמודל הוא מודל גברי. הדפוס הגברי הוא ללמוד ברצף ולהיכנס לאקדמיה מוקדם. מה שאני עשיתי הוא שאימצתי את הדפוס הגברי ולמדתי מוקדם ואז זה יחסית יותר פשוט. היום דברים נראים אחרת, שוק העבודה והאקדמיה מאוד מאתגר. מצד שני הגברים היום יותר לוקחים חלק בעבודות הבית, מעורבים יותר בהורות וגידול הילדים.

מה היעד הבא?

בקרוב יצא ספר שערכתי עם פוסט דוקטורנטית שלי ד"ר יעל להב על שיטות טיפול בטראומה. הוא יצא בעברית כי אין ספר כזה. הוא מיועד גם למטפלים, גם לסטודנטים וגם לאנשים שרוצים ללכת לטיפול – שידעו אילו שיטות טיפול קיימות ויוכלו להחליט מה מתאים להם ומה לא.עכשיו אני מתכננת שני ספרים אחרים. אחד יותר סיפורי- על אנשים שצמחו והצליחו לעבור אירועים טראומטיים באופן חיובי.
ספר אחר שהוא במידה רבה סיכום של  מחקריי.

מה עוד את עושה מעבר לעבודה?

מבלה עם בני משפחתי, בן זוגי וחברים. בעיקר נהנית מאוד עם נכדיי. זה עונג בלתי רגיל, אם הרבה יותר פניות ממה שהיה לי כאם צעירה.

אשאל אותך לסיום כמה שאלות קצרות:

איך את שותה את הקפה? סויה ובלי כלום.

מה היא מנוחה עבורך? לעבוד ולשבת בגינה, ללכת לים.

למה את מכורה? לעבודה ולנכדים שלי.

יש מסר שחשוב לך להעביר למטפלים?

לשמור על ראש פתוח, לדעת שהמשימה שלקחתם  על עצמכם מאתגרת וחשובה. יש לכם יכולת להשפיע על חיים של אנשים באופן מאוד משמעותי ולכן צריך להרחיב את הידע באשר ליעילות הטיפול, לבחור את הטיפולים היעילים ביותר ולא להיצמד לשיטת טיפול אחת. לאורך השנים גם לתרום לפיתוח שיטות טיפול חדשות.