שיחה עם נחי אלון

ראשית, אשמח שתציג את עצמך כמה משפטים.

נחי אלון, שמי הרשמי הוא נחמן,  במקצועי פסיכולוג קליני. אני בן 73, ומתגורר בזכרון יעקב. אני פסיכולוג מ-1973, הייתי פסיכולוג ארגוני בצה"ל 3 שנים, ואני עוסק בטיפול מאז ועד היום. מנסה לא להזיק לאנשים. מבחינת אוריינטציה טיפולית,  תמיד אהבתי לעבוד עבודה אקלקטית ולחבר בין גישות, לא הרגשתי מחוייב לאף גישה. היה נראה לי שמחויבות לגישה אחת זה בהכרח לצמצם גם את מה שאפשר לעשות עם מטופל וגם את הקשר הטיפולי. נראה לי אפילו גם משעמם. אז אני מחבר בין גישות, לפעמים ממציא דברים משלי. אני אוהב את העבודה מאוד.

בחיי האישיים אני בן הזוג של אסתר, אביהן של שרון ועדי, וסבם של סיון, גל ונטע.

למה פסיכולוג?

לא ברור. כשהגעתי לאוניברסיטה להירשם, עמדתי בחצר הקמפוס בירושלים והתלבטתי בין ביה"ס לרפואה, להיסטוריה או לפסיכולוגיה. זה כמעט נגמר בהטלת מטבע. כנראה שהיה קיים בי קול שהוביל אותי לטיפול. לא ידעתי מהי המומחיות בפסיכולוגיה. כולם דיברו על פסיכולוגיה קלינית, זה היה נראה לי היהלום שבכתר. אז הלכתי לשם, אבל זה לא שהיה לי ייעוד מגיל 12 לטפל…

מה רצית לעשות כילד?

היו לי כמה חלומות. רציתי להיות מוכר נפט. כשהייתי ילד, מוכרי הנפט היה להם דוד כזה, מיכלית  נפט שסחב אותה פרד. ולהיות נהג פרד היה נראה לי חלום אדיר. גם היה להם דלי שאליו שפכו את הנפט, שמוזגים אותו, זה עושה קצף אדיר.

אח"כ רציתי להיות מוכר קרח. למוכרי קרח היו בלוקים של קרח- לא היו מקררים חשמלים- בלוק בקרח היו חוצבים עם דקר, כמו מברג. אח"כ היו עוטפים את הבלוק בשק ואנשים היו באים ולוקחים אותו. זה היה נראה לי ממש מרגש.

אני חושב שהעניין בפסיכולוגיה התעורר אצלי בצבא. הייתי אחרי 5-6 שנים של שירות וקבע. הייתי מפקד, והעניין בלהניע אנשים, לעזור ולהתמודד עם קשיים הוא חלק ממה שעיצב אותי. זה עורר בי סקרנות.

לבית היתה השפעה על הבחירה הזו?

אבי נפטר כשהייתי בן 5 ואמי היתה מעין עובדת סוציאלית במינוי עצמי. היא עבדה עם העולים שעלו מרוסיה בשנות ה-70, עזרה לאנשים בלי שהיתה לה שום השכלה טיפולית. היא הייתה מגייסת פציינטים ברחוב. למדתי ממנה מהי עבודת שטח- reaching out . היא הקימה מקהלה לעולי ברית המועצות- היא עשתה את זה כדי להביא לתמורה מנטלית. זאת גישה שאומרת שאפשר להביא לשינוי נפשי על ידי עשייה. היא עשתה את זה עד גיל 95, הרבה שנים. למרות שאנחנו בבית, גיחכנו על הנטייה הזו, זה נספג בי. הדברים חלחלו בי לא במודע, צורת החשיבה שלי הושפעה מכך וזה עורר בי מוטיבציה גם לטפל.  אבי היה מרצה באוניברסיטה –  גדליה אלון, לימים חתן, פרס ישראל, אבל נוכחותו לא זכורה לי. יכול להיות שזאת הסיבה שחשבתי ללכת ללמוד היסטוריה, אבל לא רציתי להיות 'הבן של', לחיות בצלו.

איך התחלת לעבוד עם היפנוזה?

הנושא הזה תמיד עניין אותי. מוריס קליינהאוז התחיל ללמד היפנוזה בשנות ה-70'. במלחמת יוה"כ חיים עומר למד היפנוזה מאחד המטפלים שעבדו איתו ויישם אותה בעבודה עם חיילים. דרכו התוודעתי לספרים של מילטון אריקסון. הוא ריתק אותי. כשהגעתי ללמוד אצל מוריס הייתי כבר אחרי הכרות מעמיקה של כתבי  אריקסון. אריקסון התפרסם כהיפנוטיסט אבל הוא היה גם פסיכותרפויט גדול. למדתי אצל קלינהאוז ומורים אחרים. לימים קלינהאוז הציע שנקים יחד קליניקה. חמש שנים אחרי שהתחלתי לטפל, נהייתי מנהל של קליניקה להיפנוזה. לימדנו איזה 800 מטפלים היפנוזה. זה היה חלק חשוב ממה שעשיתי.

היום אתה גם עוסק בזה?

כן. עבורי מדיטציה והיפנוזה הם שני שמות לשדה רחב של מצבי תודעה הקרויים גם 'הרפיה',ו'דימיון מודרך'. המייחד אותם הוא שאנחנו יכולים לכוון במידה מסוימת את מצב התודעה של המטופל על ידי הכלים האלה. הבודהיזם עושה דברים מאוד דומים.

איך הגעת מפסיכולוג קליני ואיש צבא, לבודהיזם?

גם כאן במקרה. הייתי בן 43 ולאחר כמה שנים כמנהל-שותף בקליניקה, שדרשה המון עבודה. בשלב הזה כל האמביציות שהיו לי בראשית דרכי כפסיכולוג התממשו. רציתי להיות מוכר, רציתי להשפיע וללמד, להיות איש מקצוע טוב. אבל לא הרגשתי סיפוק כמו שחשבתי שארגיש. לפתע הבנתי שהשאיפות הללו, שנראו לי סבירות במשך עשור ושהתממשו, לא יכולות היו להביא סיפוק מתמשך, משום שהיה בהן משהו מוטעה עקרונית .אז החלטתי לעזוב את הקליניקה ולנסוע לשנה למזרח, לטייל, וכך 'לחשב מסלול מחדש'.

לבד?

לבד. לעשות תרמילאות בגיל 43, דבר שלא עשיתי כשהייתי בן 23.

בין היתר הגעתי לנפאל וממש באקראי מישהו סיפר לי שיש קורס של חודש על הבודהיזם הטיבטי בקטמנדו. הייתי אחרי חודש טרק והייתי עייף, ראיתי הזדמנות לנוח, וללמוד משהו שלא הכרתי בכלל.

ממעט ההכרות שהיתה לי, עם הבודהיזם היה לי כבוד כלפיו. אחד משכני בירושלים היה דוקטור משה שפיצר שלימד בודהיזם בבן גוריון.  הוא היה חוקר של הבודהיזם והבית הבודהיסטי שלו מאוד הקסים אותי, אבל לא היה לי מושג מה הוא חקר.

הלכתי לקורס בקטמנדו, ורציתי לעזוב אחרי 3 ימים. זה היה קורס של תיאוריה ופרקטיקה משולבים, שנמשך חודש שלם. המון מדיטציות, ישיבה של 10 שעות ביום. לקח זמן עד שהתחלתי להבין ולהעריך, ובסוף נשארתי כל החודש. אחרי הקורס החלטתי להישאר ולהתאמן בעצמי. בייחוד התרשמתי מהדמיון שבין מדיטציה להיפנוזה. הזיקה של שני התחומים, שהתפתחו לגמרי בנפרד, ריתקה אותי. אפשר לראות חלק גדול מהפרקטיקות הטיבטיות כפרקטיקות היפנוטיות. כמעט לא נכתב על כך.

ואיך זה השפיע על החיים שלך?

העולם הבודהיסטי מנוגד מאוד לעולם הקודם שלי, הצבאי. לצבא היה תפקיד חשוב במי שהייתי. הייתי בצנחנים קרוב ל -6 שנים. מגיל 18 עד 24, אלו שנים מעצבות. ההרגלים, החשיבה הצבאית והפרקטיקות הצבאיות היו מאוד מושרשות בי. ועכשיו פגשתי  תורה פסיכולוגית אחרת לגמרי, מאוד חכמה, יותר חכמה מתפיסות פסיכולוגיות שלמדתי ובוודאי מן העולם הצבאי שעיצב אותי.. תפיסה עמוקה, כוללנית מאוד. זה מגיע מתפיסה אחרת של פתרון בעיות- ראיית האדם. בין היתר פגשתי את הרעיון שניתן לטפח מידות טובות על ידי אימון עצמי מעשי, ובהן חכמה, חמלה, השתוות הנפש. ההתנסות המתמשכת הראתה לי שאכן אפשר להתאמן באלו. זה היה מהפכני.

אחד הדברים שקרו לי בשהות במנזר היתה שהתעוררו מחדש מחשבות על התנהגותי כמפקד בצבא, ובייחוד על דברים שעשיתי: במלחמת ששת הימים ולאחריה נתתי פקודות בלתי חוקיות להרוג אנשים. באימון במנזר התעוררו בי תחושות עמוקות של חרטה. הלכתי לדבר עם ראש המנזר על המחשבות שלי. סיפרתי לו את כל מה שעברתי, וזה היה הטיפול הכי יעיל שעברתי בחיי. טיפול של 8 דקות.

סיפרתי לו את הסוגיה, הוא הקשיב בתשומת לב, ואז הטיל עלי רשימה של פרקטיקות שאעשה על מנת לטהר את החותמים של מעשיי בעבר: 600 אלף מנטרות טיבטיות, שלפי החישוב שעשיתי זה חודש במשרה מלאה. ועוד 300 אלף השתחוויות, שזה שנה וחצי במשרה מלאה. (לימים הפחית  את המטלה למאה אלף בלבד).

ההשתחוויות זה כמו  ברכת שמש?

ברכת שמש מורחבת.

היה לי ברור שאני מחויב לבצע אותם, מבפנים ולא כציות חיצוני.לא ציפיתי לזה שיוטלו עלי מטלות כה מסובכות. חישוב מהיר הראה שהמטלות ייקחו שנתיים במשרה מלאה. הלך הטיול!  לא ידעתי מה לעשות.

היו כמה ימים סוערים שבהם התלבטתי איך לפעול, ואז לאט לאט הדברים התחילו להתבהר. הבנתי שאיני מחויב לעשות הכל בבת אחת. אפשר לפזר את הביצוע לאורך שנים. הבנתי גם שאם ארצה לחזור למנזר כדי להמשיך את האימון, הטיול הזה אינו חייב להיות  'פעם בחיים' : אחריו אוכל לחזור ולנסוע כפי שארצה, ולשלב את האימון הבודהיסטי בחיי וכך עשיתי. סכמתי לעצמי שאטייל במשך שנה, ובטיול אשלב מספר חדשי אימון. אחר כך אעבוד שנה וחצי-שנתיים ושוב אסע. כך ביליתי מגיל 44 עד 57. הייתי מודיע למטופלים שבתאריך מסוים אני נוסע, דבר שהפך את מרבית הטיפולים לבעלי סיום מתוכנן מראש. גיליתי שיש בזה ערך רב למטופלים. אורח החיים הזה אפשר לי שלא להישחק, אלא להיטען מהנסיעות האלה.

אתה עדיין מתרגל את הפרקטיקות כיום?

כן, וגם מלמד אותן.  אחרי שובי פרסמתי, עם לי וויילי, את  המאמר הראשון על בודהיזם בספרות הפסיכולוגית בארץ : "היבטים היפנוטיים וטיפוליים בפרקטיקה בודהיסטית". שהתפרסם ב"שיחות" ב-1990.

למאה אלף ההשתחוויות נדרשו 8 שנים, מהן כשישה חדשים מרוכזים והתיר באימון יומי. זה לקח לי 6 חודשים מרוכזים. הייתי עושה 1500 ביום.

מבחינתך זה היה תיקון?

הפרקטיקות נחשבות לפרקטיקות מקדימות למי שרוצה ללכת לנתיב חיים של שחרור אישי כדי לסייע  לאנשים. הפקתי מהאימון הרבה תועלת. אלו פרקטיקות שעוסקות במוסר ובאתיקה. יש להן אופי היפנוטי, כמו לרוץ מרתון, כמו לרקוד. מגיע מצב של דיסוציאציה בין הגוף לבין התודעה. הגוף עובד ומפסיק לכאוב ולהתעייף, והתודעה נעשית צלולה. במצב הזה המדיטציות נעשות בעלות משמעות גדולה. זאת היתה תקופה של התרחבות התובנה. אחרי יום כזה, הייתי משוחח עם נזירה ותיקה, כל יום היתה לנו שעה של שיחות על הבודהיזם. עברתי מסע לשם היטהרות, פיתוח התודעה, השתחררות מהיום יום ומכבלי ההרגלים.

איך זה השפיע על ההורות שלך?

יש לי 2 בנות, הן קיבלו את זה בהערכה, אני חושב. הצעירה דאגה לי מאוד, וגם מאוד התעניינה. לימים טיילנו יחד במזרח. לא יודע אם זה במקרה, אבל התואר השני שלה היה במזרח אסיה. אף פעם לא בדקתי עם הבנות איך היו מבחינתן הנסיעות הממושכות האלו, יום אחד אבדוק.

אני חושב שהשהות הממושכת בבודהיזם שיפרה אותי כאדם, גם כאב וגם כאיש משפחה. העולם הזה השפיע על היחסים שלי. לפני 3 שנים, נכדי ונכדתי, ביקשו שאקח אותם למזרח. היינו חודש בלאוס וקמבודיה. ראיתי איך הם התייחסו לבודהיזם ולמדיטציה בהערכה, בסקרנות ובהתעניינות. מהבחינה הזו מה שאני עושה התקבל תמיד לא בזלזול ולא בביקורת, אלא בשותפות.

איך הוקם בית הספר 'פסיכו-דהרמה'?

גם זה במקרה. 6-7 שנים אחרי שהתוודעתי לעולם הבודהיסטי, פגשתי מורה טיבטי שבא לארץ מהודו.  המורה הזה מאוד מצא חן בעיניי וביקשתי את רשותו לבקר אצלו בהודו. הוא היה ראש בית הספר הגבוה לפילוסופיה בודהיסטית במנזר ליד הדאלאי לאמה. זכיתי ללמוד אצלו יום-יום , במשך חודש, את הפילוסופיה והפסיכולוגיה הבודהיסטית. כדי להבין את התחום הייתי מתכונן שעתיים-שלוש כל יום, קורא את הספרות, ואז בא לפגישה והיינו משוחחים שעה וחצי. למדתי בצורה טובה, מעמיקה למדי. הוא אמר לי: 'אלו נושאים חשובים, אתה למדת בצורה טובה, שחשוב שתלמד את הדברים האלו בישראל'.  לפני כן לא ראיתי את עצמי כמי שיכול ללמד את הדברים האלה, אבל קיבלתי את דבריו אלו כעידוד, ואפילו כהיתר, ללמד. אחרי שחזרתי לשם התחלתי להרצות על הדברים האלה.

באחת ההרצאות ניגש אליי יענקל'ה רז, שהיה מורה בחוג ללימודי מזרח אסיה, ואמר לי שהוא מלמד זן  בקבוצה של כמה פסיכולוגים. הוא שאל אם אני מוכן לבוא אליהם לחלוק את מה שאני מכיר. באתי לפגישה, ואחרי זה לעוד פגישה, ואז היו כמה אנשים שבקשו קורס. מזה נולד בית הספר.

עברו אצלנו אלפי תלמידים, מאות רבות של מטפלים. כיום תוכנית המטפלים היא תלת שנתית. המושג פסיכולוגיה בודהיסטית הפך להיות מיינסטרים. זו תפיסה אחרת, שפסיכולוגים מרותקים אליה.

במה היא אחרת?

אצביע בצורה סכמטית על כמה הבדלים בין שתי התפיסות הפסיכולוגיות הללו:

השקפות על נפש האדם, על הסבל ועל פתרונו:

השקפות על המעשה המסייע

ואם נרחיב:

דבר אחד הוא הראייה של הפסיכופתולוגיה. בבודהיזם, הפסיכופתולוגיה קיימת אצל כולנו, עד שנהיה בודהות. הפסיכופתולוגיה היא דמוקרטית לגמרי, כל ההבדל בין אנשים הוא בשיעור הקושי. אנחנו סובלים משלוש סיבות:

סובלים כי אנחנו מבינים את העולם בצורה לא נכונה, מפרשים את העולם בצורה לא נכונה, פועלים לא לפי המציאות, אלא לפי הפרשנות. אנחנו טועים וגורמים לעצמנו ולאחרים סבל מיותר. בוחן מציאות לקוי הוא לא בעיה של הפסיכוטי, אלא של כולנו. כולנו תופסים את המציאות באופן שגוי. לכן אחת מדרכי התיקון היא תיקון ראיית העולם. תיקון ראיית העולם זה לא תיקון של "שיבושי חשיבה" כמו ב- CBT, אלא שינוי בראיית המציאות כולה..

שיבוש הראייה הכי גדול שלנו זה שאנחנו מאמינים במוצקותו ונפרדותו של האני. האני בעינינוהוא דבר מוצק, נפרד, עומד בפני עצמו, קבוע. אנחנו מיחסים לו חשיבות גדולה, זה הדבר הכי חשוב בעולם. צריך לטפח אותו, להבין אותו. לעומת זאת בתפיסה הבודהיסטית האני הוא סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אין דבר מוצק, נפרד וקבוע. אין אני, כמו שאין חוף וים כנפרדים זה מזה. ה'ים' הוא שם סטטי לדבר דינאמי וכך גם האדמה, העצים. האני הוא לא שונה מכל אלו. האני הוא שם סטטי לזרימה בלתי פוסקת של אירועי תודעה. אנחנו מספרים לעצמנו סיפור: נחי אלון פסיכולוג קליני, נולד פה, ימות שם. בין זה לבין מה שקורה באמת אין ולא כלום. האני הוא פיקציה אחת גדולה שאנחנו מטפחים אותה ולא זוכרים שזה רק סיפור.

למה זה סיפור? כי כל מה שסיפרתי על 'אני פסיכולוג', לא דומה למה שקורה בשיחה הזאת. בשיחה הזאת, אנחנו יושבים, אני עונה על השאלות שמתפתחות מתוך השיחה. אני מגיב.  יש פה התהוות בלתי נפסקת, שהיא לא אני ולא קשורה להיסטוריה שלי, אלא דבר שנוצר בטווח. אני שמדבר עכשו בכלל לא דומה לכרטיס הביקור שלי, וגם לא מנותק מכרטיס הביקור. יש פה רגעים חד פעמיים שלא יחזרו, אותן תגובות שעכשיו הן סבירות, בראיון אחר הן לא יהיו. האני הוא רצף אין סופי של מפגשים, של התהוות בתוך מפגש. הרעיון של האני הסגור הוא מופרך לגמרי.

ואילו האני בפסיכולוגיות המודרניות הוא קבוע, הוא נפרד, לא מנותק מהסביבה אבל יחסית יציב. יש אישיות והתפיסה יציבה. האני כדבר שמתהווה בכל רגע תוך קונטקסט הרבה פחות מודגש. יש תפיסה של התפתחות האני, יש שלבים, ספראציה ואינדיווידואציה. ה'אני' מתחבר ל'אני' אחרים. התפיסה היא של מהויות נפרדות שיש ביניהן חיבור. נכון שיש גם תפיסות מודרניות שגילו את הקונטקסט ואת הזולת בחמישים השנים האחרונות, אבל  הבודהיזם הקדים אותם ב-2500 שנה, בהבנה שבבסיסנו אנחנו יצורים של זיקה.

בבודהיזם רעיון  ה'אני' הוא חלק משיבושי ראיית המציאות שלנו. אין אני-  יש רק רגעי אני זורמים. אין 'מהות פנימית'  שהיא מעבר לזרימת אירועי התודעה.

טיפול שמנסה לפתור בעיות בתוך ה'אני' – הוא כמעט מופרך בראייה הבודהיסטית. זהו טיפול שמחזק את האשליה שהאני נפרד וסגור. טיפול נכון יותר בגישה הזו, הוא טיפול שעוזר להבין את הזיקה הבלתי אמצעית, וההתהוות מתוך הזיקה.

זה מתחבר לי לגישה האינטרסובייקטיבית- לכאן ועכשיו.

זה נכון. אבל הגישה האינטרסוביקטיבית היא התפתחות מאוחרת יחסית באנליזה, היא מוגבלת לחלק לא גדול מהפסיכואנליטיקאים, והיא בת כמה עשורים בלבד. שנים.

מרכיב נוסף של הפסיכולוגיה הבודיהיסטית, הוא שהיא לא מייחסת חשיבות מיוחדת למחשבות ולרגשות. אנחנו מייחסים חשיבות עצומה ל"מה אתה מרגיש"? חושב? מאיפה הרגשות באו? מה ההיסטוריה שלהן? הראייה הבודהיסטית היא שונה. יש אירועי תודעה, מופיע רגש, הוא מגיע ומתפוגג. החשיבות הקוסמית היא די קטנה. זה לא שצריך להתעלם ממנו, אבל בראייה של זרימת נהר, מה שקורה לגל אחד, או טיפה אחת, הוא לא מאוד חשוב – הנהר הוא מה שמעניין. חלק גדול מהאימון הבודהיסטי מיועד להפסיק את ההזדהות עם המחשבות והרגשות שלי. יש לי מחשבות, יש זרימה כללית, כל מה שקורה זה גלים בים, וצריך להתייחס לגלים- אני חותר בקיאק בים, אני בטח לא מתעלם מהגלים, אבל אני לא מייחס חשיבות קוסמית לגל הבא. ואז אני לא מתרגש מזה שיש לי רגשות, אני יודע שזה מגיע וחולף. אין זלזול ברגש, אלא התייחסות אחרת.

בחלק גדול מהפסיכותרפיות אנחנו מתייחסים לרגשות הלא מודעים, ומזהים איתם את האדם. 'האיש הזה סכיזופרן פראנואידי' – האדם זהה לשיבושי החשיבה שלו.  במציאות, שיבושי החשיבה הם בקונטקסט והאבחונים הם חלק מהקונטקסט. ברגע שאבחנתי  סכיזופרן, אני גם השתתפתי ביצירת הקריירה של הסכיזופרן. האבחנה מייצרת מציאות, ולא רק מתארת אותה.

המפגש של הפסיכולוגיה והבודהיזם יכול להיות מבלבל.

זה באמת מבלבל.

אנחנו נוטים להיבהל מבלבול, כאילו אנחנו צריכים לבחור. הבלבול הוא חלק בלתי נפרד מהלימוד. אני אלרגי לעולם שאין בו בלבול ויש בו וודאות. אני לא מתרשם במיוחד מאנשים שנותנים תחושת וודאות, פגשתי כמה שגם הזיקו. הבלבול הוא לא בעיה, אימת הבלבול היא בעיה. העולם מקום מבלבל, לא צריך להבהל מזה.

אני חושב שהיה לי קל לראות את הערך בתפיסה הבודהיסטית כי לא החזקתי בתפיסה המסורתית שהשינוי צריך להיות בתוך האדם, מהעומק לשטח ומהנפש החוצה.

בהפשטה גסה, התפיסה בפסיכותרפיה היא שהשינוי צריך להיות בפנים, ואם הטיפול הוא נכון, בתהומות הנפש, הוא יקרין על המציאות. התפיסה שיש היררכיות בחיי אדם, והדבר הבאמת חשוב והעמוק זה הרגשות, כשמתוכם הרגשות הבלתי מודעים הם הכי חשובים. החשיבה היא חשודה, היא אינטלקטואלית, והמעשה החיצוני הוא הכי פסול ושטחי. לא החזקתי בתפיסה הזו.

התמזל לי המזל ובראשית לימודיי פגשתי את הביהביוריזם הראשוני. התרשמתי מכך שעושים שינוי בשטח ואנשים משתנים.

הרעיון שיש כיוון אחד לתמורה – מ'בפנים' ה'חוצה' –  הוא לא מציאותי בעיניי. את זה לימד אותי הצבא. למדתי שאפשר לעזור לאנשים להשתנות בצורה מאוד עמוקה על ידי שינויים בעבודת הצוות. אנשים משתנים מתוך זה שהם עוברים מטלות קשות ומצליחים לעשות אותן. אנשים משתנים על ידי חברות שנוצרת בצבא. כל אלו הם  דברים שאנחנו פוסלים בפסיכולוגיה הקלינית כ'שטחיים'..

בית גידולי הוא הפסיכולוגיה הקלינית, ואני חושב שהיא סובלת מלקויי ראייה חמורים. הפסיכולוגיה החינוכית מבינה את המשמעות של הכיתה והיחסים.  בפסיכולוגיה הקלינית התפיסה היא מאוד הרמטית- האדם הסגור בתוך עצמו. אני ראיתי אנשים גדלים ומתפתחים על ידי שירותם. אני עצמי גדלתי והתפתחתי בצבא,  וזה לא קרה מתוך תובנות. אני נפצעתי בצבא, וההתמודדות עם הפציעה גידלה אותי. מטפלים שפגשתי אז בתקופת הפציעה רצו לדבר איתי על הטראומה, ואני חשבתי 'איזה טראומה? אני רוצה שתעזרו לי להחלים ולחזור לשירות'. חלפו 55 שנים מאז שנפצעתי ואני רואה באירוע השיקום מהפציעה את אחד מאבני היסוד של מי שאני.

ניסיוני בצבא עמד בניגוד גמור לתפיסות הפסיכולוגיה הקלינית. בשנים האחרונות לימדתי פסיכולוגיה במקומות שונים ועשיתי מחקר שדה. ביקשתי מאנשים שיחשבו במדיטציה על אירועים או תמורות שהיו בחייהם, ושירשמו אותם. בדקתי זאת גם אצל תלמידי פסיכולוגיה, וגם אצל מטפלים ותיקים. רוב הדיווחים לא היו על תמורות שקרו בפסיכותרפיה או על תובנה. התמורות שהתחוללו היו בעקבות  מוות, אובדן, חוויה רוחנית יוצאת דופן, אהבה. רוב הנסיבות שהביאו לתמורה היו נסיבות של זיקה, ולא של תובנה. ברובם התובנה הגיעה אחרי ההתרחשות. התפקיד של אירועים הקרויים טראומטיים מאוד גדול בתמורה. בטיפול המקובל כל זה לא במחשבה. אני חושב שהדגש שאנחנו שמים על תובנות כמנוע של שינוי הוא מאוד מוקצן.. ההתעלמות מתהליכי תמורה אחרים היא מצערת ומגבילה.

אז מה הדגש?

בראייה הבודהיסטית אין דירוג של מה חשוב ופחות חשוב. אם אני חוזר לטבלה, חלק מהראייה השגויה של העולם זה רעיון ה'אני' הנפרד והקבוע. חלק אחר, הוא שאנחנו מתעלמים מזיקת הגומלין בין התופעות. בתפיסה האקולוגית, כל דבר קשור לכל דבר ומושפע מכל דבר. בראיה אקולוגית אין דבר כזה חשוב יותר וחשוב פחות. מה שקורה לאדם בפנים, הוא לא יותר חשוב ממה שקורה לו במכולת. אנחנו מתהווים מתוך הזיקות האלה. אז בראיה טיפולית, בראיה רצינית של רשת, אני יכול אומנם מתוך מעמקי הנפש להביא לשינוי בקשרים החיצונים, ואני יכול לעשות גם ההפך: אני יכול לעשות שינוי בזיקה של אדם עם סביבתו והשינוי הזה יביא לשינוי פנימי.

אם אני לוקח ברצינות את הרעיון האקולוגי אני לא חייב ללכת לנפש כנתיב יחיד, אני יכול לעשות שינוי לגמרי טכני.

אני אתן דוגמא: יש בחור שעזרתי לו בנושאים ספציפיים התנהגותיים, הוא השתחרר מהצבא ורצה להיות גולש גלים ברמה עולמית. מסיבות שונות, הוא לא הצליח להתקדם הרבה עם השאיפות האלה. החלטתי לאסוף צוות של אנשים שרובם אנשי ספורט: פסיכולוג ספורט, מאמן גלישה, מאמנת כושר ובני המשפחה, כדי לחשוב יחד איך עוזרים לו לממש את חלומו. כתבתי מסמך יסוד לפגישה הזאת והבאתי אותו לכיתה שאני מלמד של מטפלים ותיקים. שאלתי אותם מה דעתם על המפגש הזה כחלק מטיפול. לחלקם  זה נראה כמסמך אדמיניסטרטיבי:  מה המטרות, מה היעדים, מי עושה מה- מה טיפולי בזה? פעולה כזאת לכאורה היא פעולה של מאמן. אבל, בעיני לא אופי המסמך קובע אם הוא טיפולי או לא, כי אם ההתכוונות והרציונל. הדבר העיקרי שכתבתי הוא שהמטרה היא להביא למיצוי הפוטנציאל של האיש, ולא להגיע להיות מספר 5 בעולם. רק בעוד מספר שנים נדע לאן הוא יכול להגיע, לכן המטרה לא תימדד במקומו בעולם אלא מקומו ביחס לפוטנציאל שלו. הצעתי מסגרת זמן של 3 שנים, ואז נבדוק מה ערכו. הקביעה הזו נראית לחלוטין טכנית, אבל  היא קבעה את כל הנימה, גם של הצוות וגם שלו. וכך, הוא קיבל הגדה טיפולית של המטרה: הוא לא הולך להשוות את עצמו ולשים יעד שלא ברור אם בכוחו להשיג, אלא יעד שהוא ביחס לעצמו בלבד. .

זה לא נראה טיפול, אבל בתפיסה שלי טיפול לא נמדד על ידי מה עושים, אלא על פי החשיבה. אז אני יכול לעשות כל דבר: לרוץ עם האיש, ללכת לביתו ולאכול ארוחת ערב, לזמן קבוצה של חבריו. זה יכול להראות לחלוטין כמו 'לא טיפול', אבל לא אכפת לי. מה שאכפת לי הוא מה האפקט, החותם, שהפעולה עושה לאיש.

עבור הגולש היה ערך מאוד גדול למפגש עם האנשים. הוא חיבר את כולנו בהגדרה אחת של יעד. יש קבוצה, אתה לא לבד. זו ראייה שנובעת מהחשיבה שאנו חלק מרשת. הרעיון הוא שכל שינוי ברשת ישפיע על כולם. אלו דברים שנראים טכניים, אבל התועלת הפסיכולוגית היא עצומה.

אני יכול להשתחרר מהחשיבה, שבעיני מופרכת, שלשינוי יש כיון אחד. שינוי יכול להיות מופעל מכל נקודה ברשת. הוא יכול להיות מבפנים החוצה או מבחוץ פנימה. מהמעשה לנפש ולהיפך. יש אינספור  מנופים שאנחנו יכולים להפעיל. בייחוד במקרים שלאנשים אין מספיק מנופים כדי להניע את עצמם, אבל יש להם סביבה, משפחה, חברים, מאמנים ויש תקשורת. לכן הרעיון של לעבוד עם המנופים הוא הרבה יותר טבעי בראיה הבודהיסטית. זה לא אומר שכל המטפלים שלמדו בודהיזם חושבים כך, אבל הם יותר פתוחים להסתכל על הדברים בצורה כזו.

יש המון דימיון עם הגישה של חיים עומר.

הראיה של חיים היא ראייה אקולוגית, הוא לא למד בודהיזם, אבל הגיע להבנה דומה  מכיוונים אחרים. יש זיקה מאוד עמוקה בין גישותינו, כי חלק ממחשבתי התעצבה בחברות בת 50 שנה עם חיים. למדנו יחד שנה א' בפסיכולוגיה. בראיה בודהיסטית- התהוונו יחד, כל אחד בכיוונים אחרים, אבל השפענו אחד על השני. אנחנו מתייעצים הרבה שנים, גם 'מנטורשיפ' הוא לא חד כיווני. כמטפלים אנחנו מטופלים על ידי המטופלים שלנו, משתנים בזיקה, אם לא היינו משתנים – זו היתה סכנה. אני מוכרז כמטפל, אבל עצם הראייה של תפקידים קבועים זאת ראייה שהבודהיזם מסתכל עליה בספקנות.

התפיסה אומרת שלצאת מהחדר, זו עוד אופציה. לא חייבים לעבוד רק בחדר. צריכים לבחור איפה לעבוד, על פי המפגש עם האנשים. יש אנשים שזקוקים לחדר ויש אנשים שיותר חסכוני לצאת איתם מהחדר. היציאה מהחדר היא לא עניין של גחמה, אלא לפי מה שמתאים למטופל.

אתן דוגמא. נתתי לסטודנטים לפסיכולוגיה שנה ג' מטלה להמציא טיפול חדש בנושא שמעניין אותם, ולתת רציונאל פסיכולוגי לשיטת הטיפול. אחת הסטודנטיות כתבה על טיפול בפוסט-טראומטיים בבתי קפה. הרציונאל היה שפוסט-טראומטיים נוטים להתהפנט לתוך עצמם, להיכנס לתוך החוויות הטראומטיות, לאבד קשר עם הסביבה ולהיכנס למצב דיסוציאטיבי. היא הציעה ליצור מצב שימנע מהם את כניסת היתר. בית קפה הוא אידיאלי לכך- יש גירויים חיצוניים. מצד אחד משוחחים עם פסיכולוג, ומצד שני יש אנשים מסביב דבר שמווסת את הנטייה להתהפנטות. מאד הרשים אותי שתלמידה חדשה יחסית מצאה רציונל כל כך מדויק לצעד טיפולי שרוב מדריכיה היו פוסלים. והיו עשרות עבודות באיכות כזאת; צריך רק את ההיתר לחשוב כך.

תוכל לתת דוגמה לטיפול כזה שאתה עשית?

אני עבדתי פעם עם שני חבר'ה פוסט-טראומטיים. אחד בת"א ואחד בבאר שבע. שניהם בחורים כבדים, שותקים, מדוכדכים לגמרי. בטיפול היה קשה וכבד מאוד. לא זז הרבה. כל מה שידעתי לא פעל איתם. אז אמרתי להם שבשבוע הבא נלך לטייל בנחל עקרבים בערבה. הם לא הכירו אחד את השני ולא ידעו שיהיה מפגש. לקחתי את הבחור מת"א ושתקנו רוב הדרך. שיחה מאולצת כזאת. הגענו לבאר שבע ושם הופיע הבחור השני, עם גור כלבים ענקי. הוא אמר שזה גור שקיבל לא מזמן ושהוא שמח לקחת אותו לטיול. שמנו את הכלב לידי והם ישבו מאחור, תוך דקה שני השתקנים האלה התחילו לדבר על כלבים. מסתבר ששניהם אוהבים כלבים והיתה שיחה חיה לגמרי באוטו. שני החבר'ה שאני לגמרי לא הצלחתי לדבר איתם.

הגענו לנחל עקרבים, עם הכלב שלא רגיל ללכת בשטח ועוד לרדת בולדרים של מטר וחצי- זה היה פרויקט. הם התחילו להתייעץ מה עושים ולתכנן מבצע חילוץ. אני שתקתי. הם תכננו ושוחחו, פתרו בעיות והורידו את הכלב לבד. היו צחוקים, הפסקות וחגיגה לא נורמלית. הלכנו יותר מעשרה ק"מ. הכלב היה הגורם שעורר שיחה נורמלית בין שני צעירים. הנסיעה הביתה היתה נסיעה של חוויות וסיפורים. אני שתקתי, והיה טיפול אדיר. הטיפול אח"כ היה הרבה יותר טוב, משהו בדפוס הרגיל נפרץ. זה נשמע טיפול שטחי, אבל המילה שטחי היא לא מילת גנאי, היא בעלת ערך. זה מתחיל בלהוריד את הכלב בולדר ונגמר בחברות. זו הדרך הכי טובה להתחבר לאנשים ולעולם שלהם.

זה דורש להמציא את הגלגל כל פעם מחדש. איך אפשר להישאר יצירתיים כל הזמן?

תראי, כולנו יצירתיים. כל מי שמגיע למקצועות הטיפול הם חברה עלית. כולם אנשים יצירתיים. אבל מי אתה מחוץ לטיפול זה "לא נחשב", אלו לא דברים שנחשבים ל"ציוד טיפולי". אני הייתי רשג"ד בצופים, מפקד בצבא. אבל מה שנמדד, זה מה שלמדתי באוניברסיטה, מה ששיננתי. ואז היצירתיות נעלמת. אני נבחן על שינון של מה שאמרו אחרים. בהתמחות מסבירים לי כמה נזקים אני יכול לגרום למטופלים שלי אז אני צריך להיזהר, לחשוב מה אסור לעשות. לא מוחאים כפיים אם עשיתי משהו לא שגרתי, אלא להפך. אני פוגש המון מטפלים צעירים, חלק פורחים מהדרכה טובה, חלק מדוכאים על כל הראש, ואז היצירתיות נעלמת, כי היא לא נחשבת. לא רוצים שתיצור, רוצים שלא תזיק. יצירתיות יש לכולם, אבל אין רשות להשתמש בה.

בחלק מצורות הטיפול יש כללים נוקשים למדי של מה זה טיפול ומה זה לא. אסור למשל לתת עצות. עצות זו מילה גסה. מה פתאום? הרבה אנשים שמבקשים עזרה רוצים עצה. לאנשים יש בעיות שונות בזוגיות, בעבודה, עם חברים ועוד… ואנחנו מסרבים לתת עצה. אנחנו רוצים שהעצה תגיע מהמטופל. לפעמים זה לוקח הרבה יותר זמן וזה הרבה פחות יעיל. את העצות דחקנו לשוליים, כי זה לא טיפול. את האימון דחקנו, כי זה לא טיפול.

בשלב מוקדם בקריירה שלי הרציתי בבית חולים בפני מטפלים. סיפרתי על העבודה שלי עם פוסט-טראומטיים, שם כמעט מההתחלה עשיתי דברים כאלו, בייחוד כי לא היתה תורה. המדריכים שלי לא ידעו מה לעשות עם פוסט-טראומטים כרוניים, אז נתנו לי לעשות. אחד המטפלים בהרצאתי אומר בבוז: "אני פסיכותרפויט – אני לא מדריך בתנועת נוער". אחרי האמירה הזו, הוא פסל את עצמו בעיני להרבה שנים. לא אהבתי את היהירות הזאת ש'אני כמטפל יותר טוב ממדריך בתנועת נוער' – אני מכיר מדריכים בתנועות נוער שהצילו ילדים.

אז אם אני לא מדריך בתנועת נוער, אז אני לא אוציא את החבר'ה לטיול, ואני לא רוצה להיות מטפל באמנות כי אני פסיכותרפויט, אז אני לא אצייר, אני לא רוצה להיות מדריך רכיבה, אז במקום לקחת את הבחור השותק לרכיבה, אני אשב איתו בחדר כשהוא לא יכול לדבר. כך אני סוגר במו ידי את כל היצירתיות שלי.

אני רואה אצל אנשים שאני מלמד שכשיש להם רשות לעשות את הדברים אחרת הם פורחים. הם לא קיבלו את הרשות אף פעם. אני לא מעודד לעשות הכל, צריך רציונאל למה שאני עושה, לתת הסבר- זו הרשות לעשות אחרת. לדעת שאם אני מוצא מנוף נכון – יש שינוי נפשי. במקומות רבים לא אומרים את זה מספיק.

כשחזרת מהודו, איך התמודדת עם השמרנות של הטיפול בארץ?

היה לי מזל כי מראשית דרכי כמטפל, אני עשיתי מה שחשבתי, לא הגבילו אותי אף פעם. היה לי מזל במרפאה הצבאית של תל השומר: מצד אחד זה היה מקום מפרגן ומאפשר מאד, ומצד שני – קיבלתי את המטופלים שאף אחד לא רצה להתעסק איתם, ולא היתה תורה. הטיפול הראשון שעשיתי עם מטופל פוסט-טראומטי אחרי מלחמת יוה"כ, הוא טיפול שהתחיל במשימה ראשונה שנתתי לו: לשבור חבית מתכת בפטיש 5 קילו. הבחור היה מטורף מזעם, אי אפשר היה לדבר איתו, יצא לו עשן מהאוזניים. היה לי צריף בודד ביער, ליד אקליפטוסים והיה שם פטיש 5. אמרתי לו: "תפסיק לדבר ותעשה את החבית הזאת פיתה". הוא צרח, היכה ועבד ועבד. הגיעו חבר'ה מהצריפים הסמוכים, כי חשבו שהוא תוקף אותי. אחרי חצי שעה שהוא נהם והחבית היתה פיתה, הוא יושב עייף לגמרי. אני שואל אותו: "מה קורה איתך עכשו? אתה כועס?". הוא עונה לי "איזה כועס? אני רק רוצה לנוח". כעס שהלך איתו שנתיים, התפוגג. משם היה אפשר לבנות איתו תוכנית של פעילות גופנית. זה היה מפנה- במקום לדבר איתו על הכעס, המוצא הגופני נהייה חלק מרכזי בטיפול שלו. בתקופה הזו בכלל לא עסקו בטיפולים עם פעילות גופנית.

את הדברים האלו עשיתי מההתחלה. התפיסה הבודהיסטית נתנה לי רציונאל שהוא פילוסופי אם אפשר לומר, היתר להשתחרר מהתפיסה של מהעומק לשטח, להתנהגות. תפיסה שלקיתי בה בהתחלה.

איך זה התקבל?

זה היה תהליך הדרגתי. היו כמה דברים שהקפדנו, יענקל'ה רז ואני, כשהתחלנו ללמד.

דבר אחד שאמרנו : אנחנו לא באים להגיד שהבודהיזם יותר טוב מדבר אחר. אנחנו לא באים לחלוק על מה שאנשים עושים, אלא רק נותנים עוד אפשרויות.

דבר שני: לא הולכים להשוות בין דבר אחד לדבר אחר. כשמתחילים להשוות בין דבר שאני לא מכיר לדבר שאני מכיר, אני מתרגם את הלא מוכר למונחים של המוכר. לא רצינו שיתרגמו מושגים בודהיסטים למושגים מוכרים, כי אז אין למידה.

אנחנו לא מלמדים בצורה המסורתית שמלמדים במזרח. שם מתחילים בקארמה ובגלגולי נשמות, זו הדרך לדפוק את השיעור, ברגע בראשון. זה מתאים לטיבטים, לא לנו. בנינו צורת הוראה שמתאימה לסטודנט הישראלי. לקח לנו זמן לפתח את זה. אנשים לא הגיבו בהתנגדויות אלא ברוח של סקרנות. אני מייחס את זה לכך שלא השווינו ולא הבאנו את המושגים שתלויים בתרבות.

בשנים האחרונות, יש צמיחה וגדילה של התחום הזה. המיינדפולנס למשל הפך לכלי  מאוד מוכר. למה לדעתך כל כך הרבה אנשים מחפשים את הכיוון הזה?

אני חושב שחיפוש הוא ממאפייני הזמן, בין היתר בעולם הפסיכותרפויטי, בו מה שלמדנו לא מספיק עשיר. הוא אחיד מדי, מכוון טכניקות. אנחנו חיים בעידן של סופרמרקטים מקצועיים ורוחניים. החיפוש הוא ההבנה שכל מה שלמדנו הוא חלקי, ולא תורה קוסמית.  אני חושב שזה חלק מההצלחה של מיינדפולנס.

המיינדפולנס נולד בקונטקסט הבודהיסטי. זהו הבסיס של מדיטציה בודהיסטית. הוא הצליח בעיניי כי יש לו אריזה טובה, שהפכה את הפרקטיקה למדריך מעשי למשתמש.  אנחנו מחפשים מדריך. יש כאלו שיקחו את זה באופן מילולי, ויש כאלו שמתוך זה ילמדו את השעורים. אני חושב שהמיינדפולנס מעביר חלק מהסמכות אל המטופל, לעזור לעצמו. המיינדפולנס מלמד אותנו לא להתרשם מהמחשבות והרגשות, ומאפשר את הפסקת ההזדהות עם המחשבות והרגשות. המחיר הוא שהרבה אנשים עושים את זה באופן טכני.

איך היית רוצה שהחותם שלך יראה?

אני חושב שבגילי המופלג, החותם לא יהיה ספר שישנה את העולם. החותם העיקרי שאני אשמח שיהיה הוא המסר שלי למטפלים – להסתכל בצורה יותר רחבה ופחות סטריאוטיפית. וזו היא גם תרומה למטופלים:  מטופל שהפיק תועלת מטיפול, זה ישפיע על משפחתו, על חבריו ועל עוד מעגלים.

איזה מסר חשוב לך להעביר למטפלים?

דבר אחד שהייתי אומר הוא שהחוכמה האנושית של כל אחד מאיתנו הרבה יותר רחבה מהחוכמה המקצועית. כל אחד מאיתנו עבר התנסויות חיים מגוונות ביותר. כל אחד מאיתנו התנסה במצבים שלכאורה לא רלוונטיים לעבודה המקצועית, אבל הם החוכמה הטיפולית.

רוב הדברים שאני יודע על טיפול לא למדתי באוניברסיטה. למדתי בצבא, בהתנסויות אישיות ובאין ספור מפגשים. יש לכל אחד מאיתנו התנסויות שייחודיות לעצמו. במקום להסתכל על ההתנסויות האלה כלא- רלוונטיות לטיפול, אפשר להסתכל עליהם כמעיין החוכמה הטיפולית. כך נוכל להשתמש גם בביוגרפיה, בסיפורים האישיים שלנו, של חברים, באמנות .ונוכל לקדם  גם תהליכי תמורה שהם לא "חוקיים" בפסיכותרפיה.

אנחנו לא רק יכולים לייעץ, אלא חייבים לייעץ. לפעמים העזרה הטיפולית הכי טובה שלנו זה לכעוס על אדם ולמתוח עליו ביקורת. לפעמים החוכמה הטיפולית תהיה בלעזור בארוחת ערב, לפעמים בטיול. אנחנו צריכים להיעזר יותר בשכל הישר ופחות בסכימות שלמדנו. השכל הישר, כשאנחנו מאפשרים ליצירתיות להצטרף, יכול להיות אדיר.                                                                    מוריס קליינהאוז היה אומר בצער: ."Common sense is not so common"

אנחנו צריכים רציונאל טוב והעזה. למדנו להיזהר, או לא להעיז. אנחנו יכולים להעז יותר. המטופלים משלמים לנו כדי שנעיז להזיז אותם, כי הם לא מעיזים. אם אנחנו גם לא נעיז, זאת בעיה. צריך להעיז, ובצורה אחראית.

מוריס קלינהאוז היה מטפל גדול, אני למדתי ממנו איך אפשר לשלב העזה ואחריות. הוא תמיד עשה דברים נועזים ותמיד מחוץ לקופסא, השיג דברים שמטפלים אחרים לא עשו, אבל תמיד באחריות מקצועית גבוהה. העזה אחראית או אחריות נועזת זה דבר שנורא חשוב!

50 דקות, רק בחדר הטיפולים, אסור להגיש קפה, אסור לצאת, אסור לטלפן, אסור

לשלוח סמס, מה זה הדבר הזה? כל הכללים שלמדנו על טיפול הם רק תמרורים, הם לא המציאות. לפעמים הם מאוד מוצלחים ולפעמים הם מכשול לא נורמלי. יש כלל אחד שהוא בל יעבור, מה שנחשב בעיניי כאתיקה וכסטינג: המוטיבציה היחידה של המטפל צריכה להיות לטובת המטופל כפי שהוא רואה אותו ואין לערב שום מוטיבציות אחרות. (אישיות, כלכליות, מיניות, ציבוריות). זה האתיקה היחידה בעיני שהיא בל תעבור, כל היתר זה המלצות.

יש לך מנטור או מנטורית שהשפיעו עליך?

היו הרבה! מרקוס אורליוס, שהיה קיסר רומא וגם פילוסוף סטואי כתב ספר, 1000 שנה הספר נשכח, עד שבימי הביניים גילו אותו מחדש. הפרק הראשון זה הגיגים- סקירה של 50 אנשים שמהם הוא למד. הוא מתחיל מ'אבי ואימי', אח"כ עובר למשרת שלו ולסייס, הוא לא מודה להם אלא נותן תיאור של כמה שורות מה הוא למד מכל אחד.

אז היו לי המון מנטורים. חיים עומר כמובן מנטור וחבר. דב פרידלנדר לימד טיפול התנהגותי וטיפול מיני. היינו עושים הדרכה בבית קפה ביפו, כל פעם במסעדה אחרת, זאת היתה הדרכה נהדרת. זאב קליין שהאמין בתלמידים ונתן עידוד אדיר. יש כאלו שידעו שהם מנטורים, יש כאלו שלא. היה לי מנטור אדיר בצבא- יוסי קפלן ז"ל , נהרג כשהיה בן 27. אני כבר יותר מכפליים מגילו והוא עדיין מנטור שלי. אני יכול למנות המון אנשים. אנחנו תוצרים של כל כך הרבה אנשים.

אשתך היא גם פסיכולוגית, איך זה עבורכם?

כייף לא נורמאלי. אנחנו גם מלמדים יחד. היא מלמדת אימגו כצורה של דיבור נכון. אנחנו מתייעצים- היא על נושאים שלה, אני על שלי. מדי פעם אני יכול להזמין אותה להשתתף בפגישה, כי אני רוצה את נקודת המבט שלה. אז נשב שנינו עם מטופל או מטופלת. לפעמים היא קוראת לי. אני יכול לבקש שהיא תמשיך בטיפול שאני התחלתי כי יש לה יד אחרת וזה יתאים, לפעמים ההפך. עוד זוג עיניים זה עוד אופציות.

מה היעד המקצועי הבא?

אני נהנה מזה שאני מלמד פחות ועובד פחות. חיים ואני משוחחים על טיפול  ב youtube, שזה נחמד. מדי פעם אני כותב דברים שיום אחד אולי אעשה מהם ספר על התרחשויות בחיי שהן לא פסיכולוגיות, אבל עשו אותי מטפל יותר טוב.

לסיום, נשאל אותך כמה שאלות קצרות:

מה הפריט שאתה הכי אוהב בקליניקה?

שאלה קשה… לוח השנה עם צילומים של נכדתי. הדבר השני הוא פסל של הבודהה שבתאילנד אנשים לוקחים אותו למסעות. וגם, יש פה את שתי התמונות האלו- תמונה של מנזר בקטמנדו והתמונה שלידה אותה קיבלתי מתנה מראש המנזר.

מהי מנוחה עבורך?

בבית עם אסתר, לקרוא. כמה שבועות בשנה שאני דואה באלפים בצרפת. אני חותר כל יום בים עם קייאק. והמשפחה כמובן – יש לי שלושה נכדים ולאסתר יש עוד שישה.

איך אתה שותה קפה ומתי?

קפה הראשון בבוקר, בד"כ מכין אותו ומגיש לרעייתי הטובה. קפה שני בארומה אחרי הים. את השאר מנסה לצמצם.

למה אתה מכור?

הייתי מכור למצנחי רחיפה ברמת סיכון גבוה, אך פרשתי. אבל הדאייה היא לא התמכרות כי זה רק חודש בשנה. לקייאק, לזה אני מכור!

תוכל להמליץ על ספר או סרט אחד?

הסרט "לאהוב את וינסט"-סרט מצויין! משלב ציורים ומראה לנו את העולם כמו שואן גוך ראה אותו.

מה נחי אלון של היום היה אומר לנחי אלון בתחילת דרכו?

אני חושב שהייתי אומר: "הכל בסדר, אתה בסדר. תלך לאן שאתה הולך, תעשה טעויות הכל בסדר. אל תיבהל".  כמו שאני אומר למטופלים.