ראיון עם נצר דאי

_אשמח שתציג את עצמך? 

אני נצר דאי. נולדתי בפרס ועליתי לארץ לבדי במסגרת עלית הנוער כשהייתי בן 15. בשנה הראשונה גרתי בקיבוץ רמת יוחנן. לאחר מכן למדתי בחוות הנוער הציוני בירושלים. לשירות הצבאי התגייסתי לנח"ל ולאחר שנפצעתי עברתי לתותחנים. נלחמתי במלחמות ישראל מאז מלחמת ששת הימים ושירתתי כ- 14 שנה בשירות קבע כפסיכולוג צבאי. בזכות תפקיד זה צברתי ניסיון בעבודה עם גברים המתמודדים עם טראומה בעקבות לחימה וכאשר עברתי לעבוד מחוץ לצבא התחלתי לעבוד עם מתמודדים עם פוסט טראומות נוספות כאלה אשר מקורן בילדות, בפגיעות מיניות או באלימות. העבודה עם אנשים המתמודדים עם קושי נפשי מורכב חשפה אותי לאפשרות של טיפולים תרופתיים, אך התקשיתי להתחבר לסוג טיפול זה וחיפשתי דרך נוספת לסייע למטופלים שלי. כך הגעתי ללמוד את תחום ההיפנוזה. היום אני יודע לשלב בין עבודה עם היפנוזה ומוצא שחלק מהתרופות החדשות בתחום הפסיכיאטריה נותנות מענה טוב יותר למטופלים ומסייעות לתת יציבות נפשית שמאפשר בסיס לעבודה עם הטראומה.

תוכל לתאר לי את שנות הילדות שלך בפרס?

אני זוכר את החיים בפרס כחיים סבירים. בשנת 1963 היתה המהפכה הראשונה של חומייני שלא הצליחה, ואני בתור ילד בן 13 הסתובבתי ברחובות בזמן המהומות וראיתי אנשים שנטבחים כצאן לטבח ברחובות. במהלך המהומה סוכן משטרה תפס אותי והכניס אותי לניידת ולקח אותי הביתה. היום אני יודע שכך ניצלתי ממוות בטוח. אחרי האירוע הזה ידעתי שאני רוצה לעלות לארץ. הרגשתי שמסוכן מידי להישאר ובתוכי רציתי להתגייס לצבא ולשרת את מדינת ישראל. הבחירה הזאת לא מובנת מאליה. בתור ילד למדתי בבי"ס אליאנס שהיה בית ספר איכותי מאוד. כשהמורים שם שמעו שאני רוצה לעלות ארצה הם הציעו לי להישאר בטהרן וללכת למסלול לימודים ישירות לאוניברסיטה לדוקטורט. בפרס אז להיות פרופסור באוניברסיטה נחשב כמעט כמו להיות אלוהים. אבל אני ויתרתי. הייתי חדור מטרה לעלות ארצה, ובעיקר היה לי חשוב להחליט על מסלול חיי בעצמי. וכך עליתי לארץ בשנת 1965 דרך תנועת החלוץ במסגרת עליית-הנוער. שאר המשפחה שלי נשארה בפרס עד אחרי מלחמת ששת הימים. אימא שלי והאחים עלו לאחר המלחמה ואבא שלי נשאר שם עד שהחלה מהפכה של חומיני.  

נשמע שהתחום של טראומה ממש נגע בך כבר בילדות.

איך נחשפת לעולם הטיפולי? איך בחרת בו?

חשוב להבהיר את מושג הטראומה. יש בלבול בין לעבור טראומה לבין להיות פוסט טראומטי. חשוב לדעת ש- 85% מהאנשים שעברו טראומה לא הופכים להיות פוסט טראומטיים. זה נתון מאוד חשוב בעיניי ואני חש שבשיח הפופולארי לא מבינים את ההבדל.

אני עברתי טראומה קשה, עמדתי כילד ליד  תעלות ניקוז גשם פתוחות לצד הכביש וראיתי ממש דם זורם בתעלות כמו מים. ראיתי אנשים מתפוצצים ונהרגים, ראיתי דברים מחרידים בשביל ילד, אבל חזרתי הביתה, בכיתי ודיברתי, וההורים דאגו לי, ולא זוכר שהיו לי סיוטים מזה אפילו פעם אחת. כלומר חוויתי חוויה טראומטית חריפה אבל לא נהיתי פוסט טראומטי. אכן כן הבנתי איך אירוע חיים משמעותי יכול לשנות לך את כל מהלך החיים. ההזדהות עם הקורבנות הובילה אותי לעסוק בפוסט טראומה.

כל פעם שהצטיינתי בלימודים אבא שלי קנה לי ספרים. בגיל 13 קיבלתי את כל כתבי פרויד. קראתי בעיון והחלטתי שזה המקצוע שאני רוצה לעסוק בו. התקבלתי באוניברסיטה העברית ללימודי פסיכולוגיה ובאוניברסיטת תל אביב ללימודי רפואה. החלטתי ללכת לפסיכולוגיה למרות הלחצים של הוריי שמאוד רצו שאהיה רופא או מהנדס. בנוסף, ידעתי תמיד שאני רוצה להיות פסיכולוג מטפל ולא חוקר. גם כשהוצע לי על ידי פרופ' כהנמן, זוכה פרס נובל, שהייתי בין תלמידיו, להצטרף למסלול ישיר לדוקטורט, ויתרתי על ההצעה המכובדת כי אמרתי שאני לא רוצה לעסוק במחקר, אני רוצה לטפל באנשים.

יש החלטות משמעותיות שקיבלת בחייך שמלוות אותך עד היום?

אני חושב שמה שמאפיין את נקודות המפנה בחיי זו תמיד הבחירה שלי במסלול שמתאים לי, לעיתים בניגוד לדעת אחרים, אבל בעיקר בניגוד למקומות בהם רצו לכפות עלי דבר מה או להפעיל מולי סמכות ורודנות, כפי שאני חש אותה. אתן לך דוגמא: כאשר הייתי בצבא הייתי מיועד להיות ראש ענף קב"נים אבל היו מי שתרפדו את התפקיד. אני כעסתי על ההחלטה והבטחתי לעצמי שאני לא נשאר במקומות שמתנהלים באופן רודני ופשוט עזבתי את הצבא. בהמשך החיים היו לי נקודות מפנה דומות בהן התעקשתי על הדרך שלי והשגתי את מטרתי, למשל בבחירת מסלול ההתמחות שלי, כשהיתה מי שניסתה לשנותו ולנתב אותי להתמחות כפסיכולוג בבית-כלא, בניגוד לרצוני. כאשר סרבתי להצעתה למקום ההתמחות היא אמרה שתסגור בפני כל אופציה למקום אחר. מרוב כעס ונחישות הלכתי לשירות קבע בצבא ועשיתי שם את ההתמחות שלי ונשארתי ל- 14 שנה. הבחירות שלי עיצבו לי את הדרך והן תמיד היו כאלה שנבעו מבחירה עצמית ומעמידה כנגד רודנות.

אני יכול להגיד לך שבזכות תהליך ההתמחות שעברתי דווקא דרך הצבא זכיתי לקבל כמות אדירה של שעות הדרכה ולהחשף למגוון רחב של מדריכים שונים כמעט בכל תחום.

כך פיתחתי את ארגז הכלים שלי ואני מאמין שראוי לו לכל מטפל להחזיק ארגז כלים רחב, כי מטופלים זקוקים למענים שונים. כך יצא שהתפתחתי בכיוון דינאמי אבל גם בקוגניטיבי-התנהגותי, בנוירו-פסיכולוגיה, בהבנה בטיפולים תרופתיים ועוד. ובסוף הגעתי לתחום שבו מצאתי בית – להיפנוזה.

איך התחיל הרומן שלך עם ההיפנוזה?

היום אני יודע להגיד שאני הייתי פוסט טראומטי מהיפנוזה. בגיל 10 ראיתי בטלוויזיה מהפנט ידוע, שהשתמש בטכניקה ידועה ונתן סוגסטיה לצופים להדביק את אצבעות הידיים יחד. לאנשים היפנוזיבילים נדבקו הידיים וכך גם לי. ואז החשמל בחצי טהרן הלך וכבתה הטלוויזיה. נשארתי עם ידיים דבוקות במשך חצי שעה. כל בני המשפחה ניסו לשחרר לי את הידיים ולא הצליחו. אחרי חצי שעה החשמל חזר, והמהפנט נתן הוראה בטלוויזיה לשחרר את הידיים. שנים לאחר מכן הגעתי לכנס של פסיכולוגים ונרשמתי להרצאה של ד"ר קליינהאוס בנושא ההיפנוזה. סיפרתי לו את הסיפור מילדותי. הוא ביקש לעשות לי חוויה מתקנת כדי לשחרר את הטראומה, והדביק לי את הידיים שוב אך סייע לי לשחרר. הוא אכן יצר בעבורי חוויה מתקנת. ההתנסות הזאת הביאה אותי ללכת ללמוד היפנוזה אצלו, וכיום אני מוותיקי האגודה הישראלית להיפנוזה. אני מלמד היפנוזה ויש לי מכון טיפולי ולימודי בתחום. אני בעיקר מלמד היום רופאים שמדווחים על שינויים משמעותיים אצל המטופלים שלהם והלוואי שהייתי יכול ללמד תחום זה בכל בית ספר לרפואה. אני מאמין שהשילוב של היפנוזה ורפואה חשוב ביותר.

יש תחום מיוחד שהבאת אליו את ההיפנוזה ככלי טיפולי שתוכל לספר עליו?

אני חושב שתרמתי את תרומתי הרבה לתחום של עבודה עם טראומה ובעיקר עם תסמונות של דיסוציאציות, כאלו שהן התפתחותיות וכאלו שתלויות טראומה, עד לרמה של עבודה עם מקרים של DID. בעקבות מפגש שהיה לי עם פרופ' ויצטום, הכרתי את עבודתו של ג'נה ואת ואן דר הארט באופן אישי, ודרכם למדתי מהי דיסוציאציה. למדתי על טכניקת הטיפול ב- EMDR והבנתי כמה נכון יהיה לשלבה עם היפנוזה. חשתי שאני מחזיק בידע כל כך חשוב וייחודי והבנתי שאחת ממשימות החיים שלי תהיה לכתוב על כך ספר. בעקבות 2 התקפי לב שעברתי החלטתי לקדם החלטה זו ואכן במהלך ימי הקורונה התחלתי בכתיבת הספר 'חידת הדיסוציאציה' יחד עם פרופ' ויצטום ובתי ד"ר אילה דאי-גבאי. אני מרגיש שכתבנו ספר לימוד מאוד חשוב ומיוחד, שמסכם את כל הידע והניסיון שצברתי לאורך כל החיים. זה מרגיש לי כמו מפעל חיים.

מה הביא אותך לסיים את תפקידך עם ומול המערכת הצבאית ולצאת לעבודה בקליניקה פרטית?

כאשר השתחררתי משירות הקבע, התחלתי לעבוד דרך משרד הביטחון בטיפול בנפגעי פוסט טראומה מהשירות הצבאי. עשיתי זאת במשך יותר מ- 20 שנה ועבדתי עם מקרים מאוד מורכבים. לאורך כל השנים הללו ליוויתי מהצד את המטופלים גם בתהליך שלהם מול משרד הביטחון בהכרה בפגיעה שלהם כנכות נפשית מהשירות הצבאי. עברתי יחד איתם את התהליך המשפיל והמבזה שהעבירו אותם בוועדות של משרד הביטחון וגרוע מכך: חשתי שהחוויה של הועדות מפרקת והורסת לי תהליך של שנים בטיפול ושיקום האנשים הללו. הבאתי מטופלים לנקודת תפקוד ושיפור בחייהם, ואחרי שהיו חוזרים מהועדות, הם היו מתפרקים מחדש וברגרסיה נוראית. אחרי 20 שנה חשתי שאני לא יכול יותר. האמת, לא יכולתי יותר אחרי 10 שנים, אבל לקח לי עוד 10 שנים לממש את ההחלטה.

עבדתי גם מול קופת חולים מאוחדת, אבל אחרי 8 שנים איתם חשתי עייפות מעבודה מול מוסדות והחלטתי שאני מרחיב את הקליניקה הפרטית ופותח את מכון הלימוד שלי. עד גיל 70 היתה לי קליניקה מלאה ובמקביל גם לימדתי. ואז החלטתי שאני צריך להנות מהחיים והפחתתי את העבודה שלי בצורה משמעותית מאוד. אני מלמד ועובד מעט שעות בשבוע. מקבל או מטופלים חוזרים מהעבר או מקרים קשים במיוחד.

יש אירוע משמעותי שהשפיע על המטפל שבך?

אני חושב שזה לא אירוע נקודתי אלא ההכרה שהלכה ונבנתה בי שטיפול דינאמי לבדו לא באמת משפיע על מטופלים פוסט טראומטיים. נכון, יכולים להגיע לתובנות מדהימות וללמוד הרבה על עצמם בתוך הטיפול, אבל במקרים רבים הטראומה ממשיכה להשפיע על החיים שמחוץ לקליניקה ואתה כמטפל מתחיל להבין שזה לא עוזר. חוויתי את זה דרך מקרים קשים של מטופלות שנפגעו בפגיעה מינית ולמרות תהליכים משמעותיים שעשיתי איתן בתוך חדר הטיפולים, הן היו בסוף שוב ושוב משחזרות את הטראומה עם עוד ועוד גברים שונים בדרכים שונות, למשל: בחורה שעברה מגבר נשוי אחד שניצל אותה והצליחה להבין זאת בטיפול, לגבר הנשוי הבא שמיד מצאה לאחריו. רק אז הבנתי שחייבת להיות בעברה חוויה של ניצול מיני. או מטופלת אחרת שהגיעה אלי אחרי 7 שנים בפסיכואנליזה, כשהיא מלאה בהתנהגויות אובססיביות לאחר קיום יחסי מין, ואף אחד לא טרח לבדוק איתה אם עברה פגיעה מינית. הבנתי שהטיפול בטראומה באמצעות שיחות בלבד פשוט לא מספיק, וכך הגעתי בעצם לכלי של ההיפנוזה.

עבדת שנים עם מטופלים פוסט טראומטיים מכל קצוות הטראומה (צבא, אלימות, פגיעות מיניות). האם ואיך לדעתך זה השפיע על מערכות היחסים שלך בחיים הפרטיים?

אני חושב שרוב הזמן עשיתי הפרדה טובה בין העבודה לבית, כמעט אפילו דיסוציאציה. אני חושב שהניסיון והידע שלי הפכו אותי ליותר רגיש ומודע למצב הבנות שלי. הסברתי לאישתי ולבנות מהם מצבי סיכון אבל אני חושב שהצלחתי לעשות זאת מבלי להפוך אותן למפוחדות. זה היה כמעט כמו ללמד אותן הגנה עצמית וזה הרגיע אותי מאוד שהן למדו לשמור על עצמן.

אבל הטיפולים מן הסתם השפיעו גם עלי בכל מיני נקודות בחיים. אני זוכר חוויה אחת קשה במיוחד בה הוזמנתי לעשות אבחון לגבר, אנס פדופיל שישב בכלא, ואני הייתי צריך להעריך האם הוא שפוי כדי לעמוד לדין. האדם הזה ישב מולי ותיאר לי כיצד אנס ילדה בת חמש ועשה זאת עם הנאה סדיסטית בעיניים. באותה העת הבת שלי היתה בת חמש בעצמה. הדבר חלחל אלי. באיזה שהוא שלב חשתי שאני אוחז את העיפרון שיש לי ביד בחוזק וחש דחף עצום לתקוע לו אותו לתוך העיניים ולחסל אותו. הבנתי שהפסיכופתיה שלו הושלכה לתוכי. היה לי צורך לגייס את כל הכוח הנפשי שלי כדי לסיים את האבחון ולצאת מהחדר מבלי לפגוע בו.

מעבר לזה אני יכול להגיד שבוודאי שבמקרים רבים הייתי גם מזדהה עם המטופלות שלי למשל ובוכה ביחד איתן, או במקומן. מטופלות היו מגיעות למצבים דיסוציאטיביים קשים, והיו מספרות חוויות מצמררות כשהן מנותקות לחלוטין. במצבים כאלה הייתי מוצא עצמי בוכה את הבכי שלהן במקומן. אלו טיפולים קשים מאוד שמשאירים לך חותם על הנפש. דווקא בשנים האחרונות התחלתי לעבוד עם מטופלות ומטופלים שלא הצליחו להיכנס למערכות יחסים בעקבות הטראומות, אבל לאחר הטיפול כמעט שליש מתוכם הצליחו להתחתן. אני מרגיש זכות גדולה שהייתי מעורב בתהליך שכזה.

האם אתה חושב שחווית טראומטיזציה משנית?

אני חושב שלמדתי לעבוד נכון עם מנגנוני ויסות. הדרך החשובה שסייעה לי היתה קבוצת עמיתים של חמישה עמיתים, שנפגשנו אחת לשבוע להדרכה קבועה למשך 25 שנה. זה היה מפגש משמעותי שאפשר לי לחלוק את הקשיים. אני חושב שצוות מקצועי זה דבר מאוד משמעותי כתמיכה. ההתמודדות האמיתית בעבודה עם טראומה היא המקום שבו ההזדהות נכנסת לתמונה במקום האמפטיה ואז המטפל בהחלט יכול ואף חווה טראומטיזציה משנית.

האם אתה גם מתנתק לפעמים?

כולנו מתנתקים. דיסוציאציה זה מנגנון הגנה והתנהלות יעיל. ככה אנחנו נוהגים, מתפקדים. זה גם בריא. היכולת לפצל ולנתק חלקים מאיתנו היא זו  שמאפשרת לנו למשל לראות סרט מעניין או לקרוא ספר. זה מנגנון מרתק של המוח. אתן לך דוגמא מיוחדת: במלחמת יום כיפור חוויתי הפגזה אווירית קשה. קפצתי עם כל החיילים שסביב לתוך תעלה. פתאום אני רואה באוויר חתיכת ברזל ענקית עפה לכיווני. אני מצליח לראות אותה נעה באיטיות ומספיק לעשות חישוב שהיא הולכת לפגוע בי, איך ומתי. בזכות התהליך הזה אני מצליח לקפוץ הצידה ולהציל את עצמי. זה נפל שנייה אחרי זה במקום בו הייתי. המוח שלי הציל אותי. לדעתי, הטיפול הנפשי וההיפנוזה נותנים לנו כלים לעבוד עם המערכת המופלאה הזאת. הדיסוציאציה הופכת להיות בעייתית כשהיא מסתירה אינפורמציה מהאדם עצמו וגורמת לזה שהמוח מנסה להביא את החוויה למודעות ולא מצליח. החרדה זורקת  את החוויה החוצה מהמודעות. המוח מזמין אותה להיכנס לעיבוד, נוצרת חרדה, והחוויה שוב נזרקת החוצה. נוצר לופ, עד שמגיע מישהו שמאפשר מקום בטוח, מוגן מפני חרדה, ורק אז הריפוי מתאפשר.

מה שומר לך על האמונה שתצליח? שיהיה בסדר?

ההצלחות שחוויתי לאורך השנים בטיפולים. אם לא הייתי מוצא את הדרך לעבוד עם פוסט טראומטיים הייתי עוזב את המקצוע. אני חושב שארגז הכלים שאספתי הוא זה שעזר לי לעשות את זה. אני עובד עם היפנוזה ו-EMDR  ומשלב ביניהם.

אנחנו סיגלנו שיטת טיפול בדיסוציאציה שנקראת  SARI מודל לטיפול בפוסט טראומה. זהו מודל של ארבעה שלבים שבהם קודם כל משיגים רוגע ובטחון כדי לאפשר את השלב השני של נגישות לטראומה ושחזור הטראומה. השלב השלישי הוא חוויה מתקנת וארגון אינפורמציה מחדש, והשלב האחרון הוא אינטגרציה ושיקום. אני מאמין שרצוי שאנשי מקצוע ילמדו כמה שיטות טובות וישלבו ביניהן, יתמקצעו. חלק גדול מהספר שלי מדבר על החשיבות של שילוב כלים טיפוליים. אני מקווה שהספר יוכל להגיע לכמה שיותר אנשי מקצוע ולהביא איתו את הידע שניסיתי ללמד בסדנאות שמוגבלות בכמות האנשים.

האם זה מסוכן לאפשר לאנשים לעבוד בהיפנוזה?

נראה שזו בעיקר תפיסה חברתית ותרבותית. קחי דוגמא: העברתי סדנה בהודו באוניברסיטת דלהיי במסגרת כנס שהיה שם. בהודו כל אחד יכול לעסוק בהיפנוט ללא שום מגבלה. אני כן חושב שצריכה להיות השגחה, פיקוח אבל בהתאמה. אני חושב שהגיע הזמן להרחיב את האישור לשימוש בכלי זה למקצועות טיפוליים נוספים, עובדים סוציאליים למשל, או  צוותים של מחלקות טיפול פסיכיאטריות או צוותי מיון בבתי חולים. אני ממש מאמין שזה יוכל להציל חיים. ואת יודעת מה? אספר לך כיצד זה שמר עלי והציל לי את החיים, לדעתי. לפני תקופה עברתי שני התקפי לב באותו יום. את ההתקף השני עברתי כשהייתי כבר בטיפול נמרץ לב, במצב בו הלב שלי כבר לא כל כך עבד. בשלב הזה הגיע  חבר טוב שהוא גם רופא וגם מהפנט, ד"ר דוד רווה. כשהוא בא ראיתי את הפנים שלו לבנות, הבנתי שמשהו מאוד לא בסדר. אמרתי לו שאני לא מצליח להפנט את עצמי, אבל ביקשתי שיהפנט אותי ושייתן הוראה ללב שלי לחזור לפעום באופן תקין. בנוסף, הייתי כל כך עייף ולא הצלחתי לישון, אז ביקשתי שגם יתן לי סוגסטיה ללכת לישון. הוא עשה כבקשתי והיפנט אותי. בבוקר כשהוא שב לבקר אותי הוא היה המום: הלב שלי חזר לעבוד כמו חדש ויצאתי מהאשפוז ללא כל צורך בשיקום לב, למרות המצב הקשה שהייתי בו.

איך אתה מסביר את זה?

יש לי המון דוגמאות איך המוח מטפל בגוף לטוב ולרע. הרבה מחלות הן פסיכוסומטיות והן נוצרות מכיוון שהמוח מייצר סוגסטיות שליליות שמייצרות חולי בגוף. אם נוכל לסייע למוח לייצר סוגסטיות חיוביות במקומן, הגוף יבריא. אתן לך עוד דוגמא על עצמי: לפני מספר שנים קמתי מכיסא ותוך כך פרצתי 4 דיסקים בגב התחתון. אחד מהם פגע בעצב שמעצבב את רגל ימין והיא שותקה לחלוטין. עשו לי בדיקות ואמרו לי במיון שאני חייב ניתוח אחרת אאבד את הרגל. ביקשתי לראות את הצילומים. ראיתי את הפגיעה בעצב. ביקשתי חוות דעת שנייה וגם היא המליצה על ניתוח, אבל הרופא השני נתן לי בינתיים זריקה להרגעת הכאב ונתן לי עוד קצת זמן.  בתוכי ידעתי שהכל יהיה בסדר. תוך חודש בו עשיתי עבודת היפנוזה לתיקון הנזק בגוף, עברתי שוב בדיקת סיטי שבה לא ראו יותר דבר. הרופא לא האמין לי, שאל מה עשיתי. עניתי לו שבעזרת היפנוזה דימיינתי מחרטה ששוחקת לי את הדיסק לחלוטין. עשיתי זאת כל הזמן, 24 שעות ביממה, והרפלקס העצבי חזר והליכה שלי כיום תקינה לחלוטין. המוח יודע לטפל בגוף ובנפש.

אז אתה מאמין שניתן לטפל במחלות נפש בעזרת היפנוזה?

בדיכאון בוודאי. יש אפילו קבוצה של חוקרים שטוענים שניתן בעזרת היפנוזה לטפל בדיכאון ללא טיפול תרופתי. אני מאמין שזה נכון לגבי דיכאון קל. איפה שיש כוחות אגו חלשים או מקומות בהם יש קושי להבחין בין מציאות לדימיון, ההיפנוזה לא מומלצת. אני למשל לא הייתי בוחר לטפל בהיפנוזה במצבים של הפרעות אישיות קשות, סכיזופרניה ומאניה דיפרסיה. זה לא טוב לכל דבר.

יש לך מנטור שהולך איתך?

בעבר, היה את מורי ורבי ד"ר קלינהאוס, והייתי פונה אליו. אחריו גם נחי אלון היה עבורי כתובת. לשמחתי הייתי גם אני כתובת עבורו. היה מקרה שהוא היה בחו"ל וצלצל אלי לבקש שאעזור לבחורה שהוא מכיר במקומו. הוא סיפר לי שהיא עברה תאונת טיפוס הרים קשה ושוכבת בבית חולים עם עמוד שדרה שבור. הכאב שלה היה בלתי נסבל. הוא ביקש שאלך להפנט אותה, לעזור לה עם הכאב. כשהגעתי אליה שאלתי אותה למה לדעתה היא כל כך כואבת. היא ענתה שהרופאים אמרו לה שלא בטוח שתוכל ללכת. אמרתי לה: "מה הרופאים יודעים? זה המוח שלך, הגוף שלך. בואי ננסה להבריא אותו. שאלתי אותה איך נחי הפנט אותה בעבר ואז הצטרפתי להיפנוזה של נחי. נתתי לה סוגסטיות שיקלו על הכאב וסוגסטיות שהמוח יטפל מספיק טוב בבעיה כדי שהיא תוכל לשוב וללכת. היא נרגעה, חייכה. יומיים לאחר מכן שאלתי אותה מה שלומה. היא ענתה לי שמצוין, שהכאב חלף ושהיא עושה הליכות עם אימא שלה במסדרון של בית החולים. אלה הרגעים שהעבודה עם ההיפנוזה הכי מרגשת אותי. זה מפגש יצירתי בין המטפל למטופל, בין שני ערוצי הלא מודע של שניהם וכך נרקמים כלי ריפוי יצירתיים יחודיים.  

קצת על הספרים: