שיחה עם פרופסור חיים עומר
קבעתי פגישה עם חיים עומר בביתו. הגעתי בשעת בוקר, לאחר נסיעה ארוכה מביתי בצפון, אל ביתו שבמרכז. ישבנו בסלון, הספות קרובות, האווירה של הסלון חמימה ונעימה. עוד לפני שהתחלנו לדבר, הרגשתי בנוח. תחושת רוגע כללית, שמאפיינת מפגש עם אנשי שיחה טובים. הסטינג הביתי לקח את השיחה למרחבים האישיים של ההורות והמשפחה. כל כך מתבקש, כשאנחנו מדברים על מפעל חייו- גישה העוסקת בהורות.
בגישה של פרופ' עומר פגשתי לראשונה בקורס שלקחתי בשניידר. לראשונה, אחרי שני תארים באוניברסיטה ואינספור תיאוריות, נתקלתי בקורס פרקטי, שנתן לי כלים ממשיים לעבודתי עם הורים. לאחר מכן קראתי כמה מספריו והם נתנו לי בתור מטפלת מתחילה ביטחון ומפת דרכים לעבודה, שבה לא תמיד ניתן מקום לחקירה מעמיקה של נבכי הנפש, אלא יש בה פתרונות מעשיים לרגעים בהם הצורך הוא כל כך מיידי. למדתי בעבודתי שכשהורה מגיע אבוד ומיואש, יצירת ביטחון ובנייה של אמון בייני לבינו היא ראשונית ובסיסית. לשם כך הכלים היעילים, הגישה המעשית וההתערבות הכמעט מידית, הרגישו לי כל כך נכונים. בשלבים מאוחרים יותר, לפעמים נפתחת גם הדלת לעבודה טיפולית מעמיקה עם ההורה, האדם שפנה. אך לעיתים, הקלה מושגת בדרך אחרת.
בתור אימא טרייה, ובתור מטפלת שעובדת עם אמהות רבות, הרגשתי במהלך לימודיי שהשפה התאורטית נשארת ברמת הידע, ואינה מתורגמת לעבודה המעשית. הרגשתי צורך פעמים רבות בשפה רלוונטית ומארגנת, אשר תעזור לי כמטפלת להתמקם מול ההורה, ותעזור להורה להתמקם מול הילד. השפה שחיים עומר פיתח נגעה בדיוק במקומות האלה.
סקרן אותי להבין כיצד נולדה מלאכת התרגום הזו, איזה ניסיון אישי נמצא שם מאחור, מיהו האבא שמאחורי השפה, ומיהו הילד שהיה שם קודם. אבל עם הסקרנות, תהיתי, עד כמה יוכל האדם שמאחורי הגישה, לחלוק ממקומו האישי ולשתף אותי, ואת קוראי הבלוג הזה, בתהליך האישי שעבר הוא בעצמו.
הופתעתי ושמחתי על הפתיחות, הכנות והאותנטיות שבשיחה עמו. פרופסור עומר לא מצטנע לגבי הישגיו, אבל גם לא מסתיר את הדרך האישית והמקצועית שעשה בשביל להגיע אליהם. יש לו כמה דברים חשובים להגיד על התחום בו אנו עוסקים, וכמה מילים מיוחדות, ואף מפתיעות, גם למטפלים הטריים שבנינו.
אשמח אם תציג את עצמך בכמה מילים:
אני פרופסור חיים עומר, יוצא לפנסיה מאוניברסיטת ת"א. את רוב ההישגים בקרירה המקצועית שלי השגתי ב-20 השנים האחרונות.
עסקתי בנושא של הורות ובנושא של עבודה עם בתי ספר ועם מורים. פיתחתי כלים להתמודדות עם בעיות התנהגות של ילדים, כאשר העבודה היא דרך ההורים, ודרך המורים. הקליינטים הם המורים וההורים. הם לא רק כלי לשינוי, גם הם סובלים וחסרי אונים ומתוסכלים ונדחקים לפינה. למעשה בזה אני הראשון-פיתחתי גישה, שמתייחסת לא רק לילד כיעד ההתערבות אלא גם להורים ולמורים בפני עצמם. לא רק כמשרתים את הילד אלא גם כמי שצריך עזרה והקלה בסבל, בשביל לחיות טוב יותר.
בכיוון הזה פיתחתי סדרה של מושגים, שהם מותג. נוכחות הורית, הסמכות החדשה, התנגדות לא אלימה, תפקיד העוגן ההורי, השגחה הורית. המושגים מחוברים זה עם זה ומאפשרים התמודדות עם סדרה די גדולה של בעיות התנהגות של ילדים בכל הגילאים, כולל ילדים בוגרים שנשארים בבית, לא מתפקדים ומסתגרים. זאת התרומה שלי.
מה בהיסטוריה האישית שלך הביא אותך להיות מטפל?
אני חושב שזה די מקרי. אני הלכתי ללמוד פילוסופיה. התחלתי כבר בברזיל, ואז עליתי לארץ בגלל ששת הימים, ונרשמתי ללימודי פילוסופיה, אבל בגלל שהמסלול בירושלים היה דו חוגי, לקחתי גם פסיכולוגיה. לאורך כל ה- BA השקעתי יותר בפילוסופיה מאשר בפסיכולוגיה.
כשהלכתי לצבא, הגעתי ליחידת המחקר בפסיכולוגיה, במגמה לא להמשיך בפסיכולוגיה. חשבתי לעזוב. אבל אז הגיעה מלחמת יום הכיפורים,וגיליתי את האפשרויות לעבוד בתור פסיכולוג. אז כבר עבדתי באופן יישומי עם נפגעי קרב, ולמעשה זה הביא אותי לבחירה מאוחרת במקצוע. אילולא מלחמת יום הכיפורים הייתי פרופסור להיסטוריה. קשה לומר שמשהו בהיסטוריה הביא אותי,התגלגלתי.
הבחירה המקצועית בעבודה עם ילדים עם פחדים כן קשורה לנתונים האישיים שלי. הרבה חושבים שהיסוד של העבודה הזו הוא אופי של אומץ לב ושל גבורה. ההפך הגמור. הייתי ילד פחדן מאוד, עם פחדים נוראים, על טבעיים וקיצוניים, עד גיל מאוחר, לא רק בתור ילד. הייתי ילד מאוד פחדן מפני ילדים אלימים. הייתי מתכווץ מאוד, והייתי צריך להסתיר את ההתכווצות שלי כדי לא להופיע כחלש. למעשה הגעתי ל'התנגדות לא אלימה', מתוך המניע החשוב ביותר ממנו אנשים מגיעים אליה- מתוך חולשה. הרגשה של חולשה מאוד עמוקה כאשר עומדים בפני כוח.
בבית לא היתה מסורת של גבורה- להפך. ההורים שלי היו שניהם ניצולי שואה, זה הצד של הקורבן. אבא שלי היה משוויץ בדברים שעשה, אבל זה לא היה אמין. מה שהיה אמין זה להיות בצד החלש.
אז בתור פרופסור לפחדנות בתור ילד, כל דבר שהיה עונה על הצורך הזה היה עבורי משמעותי. פיתחתי דרכים בהן אנשים שהם חלשים או נרתעים משימוש באמצעים כוחניים, יכולים לקבל גב וכתפיים מאוד רחבות אל מול אלימות והתנהגויות של הרס. כך גם לגבי ילדים עם פחדים-איך אנחנו יכולים לייצר חוויה כזאת לילד הפחדן? אני סבלתי הרבה מאוד, היו לי חרדות קשות מכל הסוגים. אז איך ניתן ליצור מצב שבו הילד –אשר נסחף על ידי הגלים הנוראים של הפחד-יכול לחוות חוויה של יציבות.
למרות הפחדים עלית לארץ:
כן, הפחדים לא היו הדבר היחיד שהיה בתוכי. הפחדים היו הסבל העיקרי, אבל הייתי מחובר חברתית בתנועת נוער. לא הייתי ילד מכווץ בהתנהגות היום-יומית. הייתי מכווץ אל מול סיטואציות של אלימות או כוחנות. עליתי לארץ מרצון, בגלל הלחץ הציוני של ששת הימים. הגעתי שבועיים אחרי המלחמה. שני הדברים- הרצון למרחק מהמשפחה והציונות- חברו יחד והיו מאוד משמעותיים. המשפחה נשארה בברזיל ועליתי לבד.
איך זה היה?
בגיל 18,איך זה היה? בעיקר הרגשתי התעלות והשתחררות. לא היה שום היבט של מסכנות, של בדידות. הדבר היחידי שבו ניכר שבכל זאת הייתי בודד זה שאני מהר מאוד , מהר מדי, התחברתי לזוגיות ולנישואים הראשונים שלי. לאחר מכן התגרשנו והתחתנתי בשנית. יש לי שני ילדים מהנישואים הקודמים ושלושה מהנישואים השניים. סה"כ יש לי 13 נכדים.
איך תחום העיסוק שלך השפיע על ההורות שלך?
להפך-איך ההורות שלי השפיעה עליו? את הכלים שלי פיתחתי בין היתר בגלל חוסר האונים ההורי שלי. את אחד הספרים שלי רציתי להקדיש לחמשת הילדים שלי, שלימדו אותי כל מה שאני יודע על חוסר אונים הורים. אבל בסוף אמרתי שאקדיש להם אותו בגלל שהם לימדו אותי גם כל מיני דברים אחרים.
לא נכנסתי להורות מסוגל מאוד, גם כאן-חוויתי את הדברים קודם בצד של חוסר האונים, ופיתחתי תשובות ותגובות טובות יותר. אני 20 שנה בנושא הזה, והבת שלי היום בת 27 כך שזה היה כבר בשלבים מסוימים ויכולתי להיעזר במחשבות שהיו לי מתוך ההורות. אבל היא לא בעייתית אז זה היה קל.
עשו לך בית ספר הילדים?
כמו כולם, יש לי ילדים עם כל מיני רמות של קושי, הייתי צריך להתמודד. הכלים הפסיכולוגים הרגילים מאוד לא עוזרים להיות הורה טוב. זה אחד הדברים שמאוד ברורים לי. אחד הדברים שהניע אותי זו המחשבה מה יעזור.
יצא לך ליישם את הכלים שלך עם הילדים שלך?
עם הבת שלי- אבל היא לא היתה בעייתית, זה לא חוכמה, לא היו אתגרים מבחינה חינוכית. יש לי שני ילדים שהיה קל מאוד להצליח איתם. מספר שלוש וחמש. אני תמיד אומר כל אידיוט יוכל לגדל אותם. לא היה פה אתגר. היו לי קשיים כמובן, הרגשתי חוסר אונים ולאט לאט היו ניצנים שבהם יכולתי. אחר כך היו כמה חוויות מכוננות.
הבת שלי,כשהייתה בת 15, עברה לגור עם חבר בחיפה. טוב, היה כל מיני קונפליקטים עם האימא, היינו גרושים, אז היא עברה לגור עם החבר. ואז היה שלב שבו היא נפרדה מהחבר, והיא הודיעה לי שהיא הולכת לחפש מקום בחיפה לגור. בת 15! אז עוד לא היתה לי את התורה שלי. זה היה 10 שנים קודם. ואז בשיחה עם אישתי, שהיא גם פסיכולוגית, אישתי אמרה: 'אתה הולך לשם מחר, ויושב שם, ולא זז משם עד שהיא חוזרת איתך הביתה'. אני אז גרתי בירושלים. נסעתי לחיפה, הגעתי לשם בשש בבוקר, ישבתי מול הכניסה של הבית שלה. כשהיא פתחה את הדלת היא ראתה אותי יושב שם. ואז אני אומר: אני פה, אני יושב פה , אני פה ואני איתך כל הזמן, עד שתלכי איתי הביתה. וכך היה… זאת היתה התנסות מעניינת כי היא בכלל לא התנגדה. היא שמחה על הדבר הזה. זה היה דבר מדהים.
כמה שנים אח"כ, הבן מהנישואים הראשונים הפסיק ללכת לביה"ס, בגיל 14. אז כבר הבנתי את העיקרון הזה. הגעתי אליו בשש בבוקרו אמרתי לו: "אני פה איתך כל הזמן ביחד. אני איתך, נלך ביחד ואני משאיר אותך בביה"ס. בסביבות עשר ליוויתי אותו, והוא חזר לשם. אלו למעשה היו האירועים המכוננים של הנוכחות ההורות שלי.
הציור של נועם עומר:
זה הגיע מחוסר אונים ולא מנקודת כוח, זאת היתה תגובה לחוסר אונים. ראיתי מה יכול לעזור להורה. הורה שאומר: "אני כאן ונשאר כאן", מתחיל לייצר ולעצב נקודה של עוגן אל מול הילד שלו. לקח לי הרבה שנים לנסח את זה.
היה מי שכיוון אותך? מנטור? שותפים?
בפיתוח של הסמכות הורית- לא. היו לי כמה מנטורים בתור פסיכולוג. היה לי את מרק ספיבק- המייסד של "מועדון שלום". מועדון שהיה קיים 11 שנה, ובשנות ה-70 נסגר בגלל חוסר תקציב. זה היה מפעל שיקומי למחלות נפש כרוניות. זה היה מקום מדהים. אנוש זה צאצא מהול במים של מה שהיה "מועדון השלום". הוא היה מנטור. כתבנו 3 מאמרים ביחד. שניים על חולי נפשי כרוני, ואחד על שייקספיר. היה לנו עניין משותף בשייקספיר.
אחר כך היה קו-מנטור. אני ונחי אלון התפתחנו ביחד, במקביל,במין דיבור ושיח תמידי. עכשיו החלטנו לעשות סדרה של שיחות שנפיץ ב-Youtube, בהן נדון על הדרך המשותפת ועל כל מיני נושאים שלנו בהם אנחנו עוסקים במקביל. לאורך כל השנים, נחי אלון היה למעשה קבוצת ההתייחסות שלי, ואני קבוצת ההתייחסות שלו. הינו מפתחים ביחד, ודנים ביחד. הלכנו באופן מקביל. כל רגע וכל נקודה היינו חושבים ביחד וגם כתבנו ביחד כמה דברים. עיקרי הפיתוח שלי ושלו היו עצמאיים, תוך הידברות מתמדת.
למדתי מהספרות כמו שלומדים ממורה, גם פה היו מנטורים. בנושא של ההורות, התחלתי לפתח לפני 20 שנה, כשהייתי בן 48.הייתי כבר מאוד בוגר מבחינה מקצועית. קודם התעסקתי בדברים אחרים, פסיכותרפיה קצרת טווח, התערבויות טיפוליות, לא היה לי תחום יישומי שלי. ברגע שעליתי על זה, לא עזבתי. זה נהפך לתחום המרכזי שלי.
עבדתי ב-3 רמות כל הזמן. ברמה של פיתוח הכלים הטיפוליים-התערבויות מעשיות להורים למורים- איך עושים את זה? איך הופכים הורים חסרי אונים להורים שמסוגלים לייצב במידה מסוימת את הבית, לשפר את הנוכחות שלהם.
רמה שנייה-פיתוח של המשגה. זה לא סתם פטנטנים, יש המשגה שהולכת ונרקמת למושגים שקשורים לתיאוריה הבסיסית. המושגים משמעותיים ביותר מבחינת העולם התיאורטי של הפסיכולוגיה המשפחתית וההתפתחותית. המושג של תפקיד העוגן ההורי– אני הגדרתי תפקיד שהוא חלק מיצירת ההתקשרות, שמירת ההתקשרות. למעשה תפקיד העוגן הוא התוספת שלי לתורת ההתקשרות.
המושג השני הוא השגחה הורית. מושג מרכזי לגבי מניעת סיכון של ילדים מכל הסוגים. למעשה המושג של השגחה הורית מחליף מושג שפשט רגל- ניטור הורי. הוא זכה לביקורת קשה מאוד, ובצדק. נשאר חלל ריק מאוד מול התנהגויות סיכון. המושג של השגחה הורית בא למלא את הריק הזה, להחליף את המושג של ניטור הורי ולפתור את כל הסטירות והבעיות הערכיות של הניטור ההורי. אלו 2 המושגים התאורטיים הבסיסים.
הרגל השלישית, הקודקוד השלישי- זה העבודה המחקרית. אני אקדמאי, את כל המושגים והאמצעים שלי ליוויתי בעבודה מחקרית ויצרתי שותפויות עם אנשים בחול שלמדו ליישם את זה.
יש עוד אלמנט-הרביעי. זה שאני מלמד. להיות מורה זה הדבר הכי טוב שאני יודע לעשות. הדרשה שלי התקבלה בצורה נרחבת באירופה. יש היום עשרות רבות של מכונים שמכשירים ומלמדים את המושגים שלי והגישה שלי. גם בארץ, אבל אני יותר מוכר בגרמניה, שוויץ, אוסטריה, בלגיה. לא בגלל שאין נביא בעירו, אני מתקבל יפה מאוד בארץ, אלא כי לימדתי הרבה בחול ופה בארץ לימדתי סטודנטים. עכשיו כשאני יוצא לפנסיה אני חושב על איך להתחיל. אני כותב ספר למורים, ואני חושב שבקרוב אוכל לצאת גם כן הרצאות בצורה שתגדיל את השיטה בארץ. יש הרבה דרישה.
אני כותב ספר למורים- סמכות מורית אתגר לכולנו. ספר למורים שידבר בגובה העיניים, אני לא כותב תיאורי מקרה. כל פרק נגמר בטיפים ובמחשבות.
אם היינו מושיבים את אבא שלך פה על הספה מה היית אומר לו?
אבא שלי מאוד התגאה בי שלא בנוכחותי. אבל מאוד. הייתי מקבל פידבקים עקיפים. בפניי תמיד היה מתבטא בספקנות. היה מעניין היחס הזה. אני חושב שבפניי היה שואל אותי בדרכו הצינית 'וכמה אתה מרוויח'? אבל מאחורי אני חושב שהוא היה מאוד מאוד גאה ומאושר.
אבא שלי לא זכה. השיחה האחרונה שהייתה לי איתו עליי מבחינה מקצועית, היה שהחלטתי לעזוב את הצבא. הייתי בהתמחות, חתום לשש שנים והתרתי חוזה כי כתבתי מנואל על הרטבת לילה, ולא נתנו לי לפרסם. אז החלטתי שאם לא נותנים לי לפרסם את העבודה שלי אני לא נשאר. הודעתי להורים שלי ואבא שלי מאוד חשש. היה לי ילד קטן שנולד, הוא היה מודאג מאיך אני אוכל. אמרתי לו שתוך שלושה חודשים תהיה לי קליניקה. הוא ענה לי: 'טוב נראה'. היה ספקן. ואז הוא נפטר , בגיל 54, שבוע אחרי שהשתחררתי מהצבא. הוא לא זכה לראות ששלושה חודשים אח"כ הקמתי קליניקה.
איך זה היה?
זה היה מעניין. לא היה לי מקום, והטלפון היה של השכנה, אבל מאוד מהר היתה לי האפשרות להציע שירותים שאחרים לא מציעים בגלל שהכיוון הזה של העבודה המעשית הממוקדת הפרקטית, זה היה לי מאז ומתמיד. התחיל במלחמת יום הכיפורים וזה עד היום. מי שיודע לעשות דברים בצורה כזאת באופן ממוקד, מצליח למצוא נישות לפרנסה גם בתור פסיכולוג, גם בעולם הצפוף של היום. לא היה לי קשה. כעבור שנה הייתי לגמרי עמוס בפניות ובטיפולים קצרים, כך שהתחלופה היתה גדולה מאוד.
גם היום מי שלומד כלים מעשיים כמו כלים של עגינה הורית, השגחה הורית אין לו שום בעיה להשיג פניות. למה? כי אין תשובות לדברים האלה. על ילד עם בעיות התנהגות אומרים שטיפול אישי אינדיבידואלי, זה לא רלוונטי, זה פשוט לא רלוונטי. המחקר מראה שזה לא רלוונטי. אבל מה ההורים עושים בינתיים? השיח שיש היום עם המורים מאוד בעייתי.
על פי התוצאות של מחקר גדול ביחידה בשניידר שהגיעו עכשיו- הביסוס המחקרי רחב ביותר. מחקר עם עבודה של הורים לילדים עם ADHD . אנחנו עובדים רק עם ההורים. 10 מפגשים, תמיכה טלפונית. יש תוצאות מאוד טובות. הממצא המעניין ביותר הוא על אחוזי הנשירה. בספרות הנשירה הממוצעת מעבר למחקרים היא 40%. אנחנו על 5% . למה? זה ברור לגמרי. אנחנו רלוונטיים להורים האלו. הם מצביעים ברגליים. הם אומרים אנחנו צריכים ורוצים עזרה, כיוון לאן ללכת.
הביקורת שהיתה בקשר לגישה היא שהגישה טובה , אבל קשוחה, לא מתייחסת לילד. אנחנו אפילו לא רואים את הילד. איפה הרגישות? איפה הילד? במחקר שלנו על ילדים עם הפרעות התנהגות ו- ADHD מדדנו את השפעת הטיפול על הסימפטומים של הילד. האלימות ורמות האימפולסיביות ירדו. ההשפעה היתה מאוד משמעותית. אבל הדבר המדהים, מה שהשתפר עוד יותר, זה רמות החרדה והדיכאון של הילדים. וגם של ההורים. אבל תביני, זה דבר משמעותי-אם הגישה הזאת, הקשוחה שלא מתייחסת לילד, מביאה לשינוי עוד יותר גדול בחרדה ודיכאון אצל הילד, תחשבי מה זה עושה עם הטיעון הזה שאנחנו גישה שלא רואה את הילד. אנחנו מטפלים בהורים-כדי שהילד יקבל את השירות הזה.
בעבר עסקת בטראומה עם אוכלוסייה של הלומי קרב?
בתחילת הדרך, לא המשכתי בכיוון הזה. בין היתר יש לי בעיה עם הדרך שפסיכולוגים ממשיגים טראומה, זה נושא של אחת השיחות שלי עם נחי אלון. יש לי בעיה, אני חושב שאנחנו ממשיגים תגובות לטראומה בצורה לא נכונה ומזיקה. המשגה, הבנה, מביאה לתוצאות ומסקנות בעייתיות.
זו אחת הסיבות שעזבתי. זה היה אחרי יום הכיפורים. כתבתי סקירת ספרות על כל הספרות שהייתה קיימת על טיפול בתגובות קרב. בשנת 74'. זה התפרסם בתוך הצבא ונהפך לבסיס לתורה הצה"לית לטיפול. לאט לאט שכחו והתרחקו מזה בגלל מודלים של טראומה שבעיני בעייתיים. כתבתי עוד משהו, לקראת מלחמת המפרץ הראשונה. עבודה שהתפרסמה על איך צוות חירום יכול לעבוד במקרה של אסון המוני, ברמת הפרט, המשפחה, הארגון והקהילה. קראו לזה 'עיקרון הרציפות'. זה זכה להרבה הדים והרבה פעמים מצטטים אותו ולא יודעים בדיוק. אני ונחי אלון כתבנו מאמר שבו ניתחנו תהליכים של מלחמת המפרץ השנייה במונחים של עיקרון הרציפות. זה הדבר האחרון שעשיתי בתחום הזה של אסון וטראומה. אולי שני המאמרים האלה ועיקרון הרציפות הם התרומה שלי בתחום. כשפרסמתי את זה הייתי צריך להחליט אם אני לגמרי משקיע את עצמי בזה או לא. התלבטתי כמה זמן, ובסוף פרסמתי כמה מאמרים והגעתי לנושא ההורות. נושא ההורות שאב אותי כל כך חזק שלא חזרתי.
איך הוא פתאום התחיל?
שנות ה-90, כתבתי את הספר הראשון על שיקום הסמכות ההורית. כבר עשור קודם, עסקתי בהדרכה של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. היו לי שש קבוצות בחודש, כל קבוצה ארבע שעות בשבוע. היו לי הרבה מאוד, כל קבוצה שמונה אנשים. היו אנשים בכירים, כי אף פעם לא הייתי מדריך מוכר לפסיכולוגים קליניים אז באו ללמוד מי שרצה ולא מי שהיה צריך נקודות. צברתי בשנים האלה שעות של התנסות עם מטפלים. ואז מאוד מאוד בלט חוסר האונים לגבי בעיות של הורים. זה הגיע מהתחום המקצועי. לא ידעו מה לעשות. שיעורי הנשירה היו עצומים ולא ידעו איך לדבר עם הורים. המוטיבציה הייתה מכמה מקרים בהם התווינו דרך לעבוד עם הורים שהייתה מאוד שונה מהחשיבה המקצועית הדומיננטית. ככה הגעתי לזה. תוצאות ההדרכה היו החומר הבסיסי לשני הספרים הראשונים שלי: 'מבוי סתום' ו'מעשה הסיפור הטיפולי', שכתבתי עם נחי אלון.
אשתך גם פסיכולוגית קלינית- איך זה כשיש שני פסיכולוגים בבית?
הכרנו בצבא, ביחידה לפסיכולוגיה צבאית. בשביל זה הייתי צריך את התרגול הקשה של הנישואים הראשונים. זה מאוד טוב, מאוד מוצלח. אני לא חושב שהיותנו פסיכולוגים השפיעה על ההורות שלנו בכלל. היא שותפה במובן של התדיינות ושיחות. היא מטפלת מאוד ממוקדת וגם מטפלת בכולם, בילדים, בזוגות. אני לא מטפל בזוגות בכלל, אני מטפל בהורים אבל לא בזוגות.
אתה לקראת פנסיה- מה היעד הבא?
אני בונה את המבנה של היום הפנסיוני שלי. אני ממשיך לכתוב. אני כותב למעשה כל הזמן. כל יום. בין 08:00-11:00 , חמישה ימים בשבוע. הרבה שנים אני עושה את זה. עכשיו אני כותב את הספר למורים ויש לי כמה מאמרים בקנה שצריכים לצאת ועוד שני ספרים שבשיתופי פעולה. אז הכתיבה תמשיך.
מסתמן שינוי בעשיית ההוראה שלי. אני מתחיל יותר ויותר להתפנות להפיץ את הגישה, את התורה, בארץ. לחול אני נוסע שש פעמים בשנה, לשלושה ימי עבודה כל פעם. לא יותר. בעבר הייתי עושה יותר. בשלב מסוים התחיל להיות לי עומס גדול בגלל בעיית השמיעה, אז אני נוסע שש פעמים בשנה, מרצה ומלמד. אני מתחיל להיערך לעשות את זה בארץ. אם היית מבקשת את הריאיון לפני שנה לא הייתי מסכים, הייתי עסוק. אבל היום אני מתחיל להתכוון לאיך אני ממנף את הגישה פה בארץ, אז זה רלוונטי ומשמעותי.
אני ממשיך להנחות כמה דוקטורנטים ואנחה עוד דוקטורנט חדש אחד. כיון שאני נכנס חזק לפרויקט של המורים יכול להיות שאנחה עוד דוקטורנט.
אתה חושש?
לא, בכלל לא. היה לי מספיק ללמד, אני יכול יותר להתמקד בהפצה בארץ. זה ממש מתבקש ולא יכולתי לעשות זאת כל עוד אני באוניברסיטה. אני בכתיבה, ובהמשך ליווי פרויקטים גדולים שבעיצומם. יש עבודת מחקר גדולה, פרויקט ענקי שבו פיתחנו מנואל של טיפול קבוצתי להורים עם נוער עבריין והשגחה הורית. זה הדוקטורט של זוהר רוטינברג. כל שירות מבחן מגויס לפרויקט הזה, זה פרויקט ענק. אחד מהדברים הכי יפים. פרויקט הדגל של שירות המבחן לנוער. כבר בשני שליש הדרך. יש פרויקט שבאמצע איסוף הנתונים שעוסק בהדרכה הורית ושימוש לרעה של ילדים במחשבים וסמארטפונים. מוקדם מדי להגיד אם תפסנו את השור בקרניים או לא, ימים יגידו.
במאי שנה הבאה יהיה בארץ כנס בין לאומי של Nonviolent resistance- התנגדות לא אלימה, של הגישה שלי . זה הכנס הבין לאומי החמישי. היה בלונדון, אנטוורפן, בינצן ושוודיה כל אחד עם מאות משתתפים, מכל אירופה. הכנס החמישי יהיה בארץ במאי במכללה ביפו. הרבה פרויקטים שאני עוסק בהם יוצגו שם. זאת חגיגה גדולה של הגישה שלי בארץ.
מה עוד אתה עושה?
אוהב לדוג- זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות בעולם. פעם בשנה אני נוסע עם הבן שלי לדוג בחו"ל, וגם נוסעים כמה פעמים לכנרת. זה התחביב שלי, שאני הכי אוהב בעולם מגיל שמונה.
אני אוהב לעשות כל מיני שטויות. אני אוהב משחקי הכס. אני עושה ספורט עם סדרות מול הטלוויזיה. אני אוהב מוסיקה, למרות שאני יכול לשמוע מעט מאוד בגלל בעיות השמיעה שלי, אני מגיע מהר מאוד להצפה. לא יכול לשמוע אופרות- זאת היתה המוסיקה האהובה עלי, אבל היום אני לא יכול בגלל הצעקות. אני שומע היום מוסיקה קאמרית. יכול לשמוע מקסימום 40 דק', שלוש פעמים בשבוע, אם אני עובר את זה נעשה לי לא טוב בגלל בעיית השמיעה.
זה מפריע לך לטפל?
לא, כי יש לי מכשירים- מיקרופון ואז אני מבין הכול. זה מפריע לאירועים חברתיים. לא מסוגל לתפקד בשולחן עם הרבה אנשים.
זה התחיל לאחרונה? השמיעה?
זה יורד באופן הדרגתי, יש לי מכשירי שמיעה מגיל 36, וזה יורד כל הזמן. אני מנסה להדביק עם שכלולים טכנולוגים.
קצת לפני סיום, אני רוצה לשאול אותך, בתור אמא צעירה. יש להורים בעידן של היום המון עצות, ידע, המון והמון והמון… איזה מסר לך חשוב להעביר להורים?
כל העבודה שלי, יש לה מסר אחד: מסר של הנוכחות ההורית ואיך יכולים להעביר אותה בצורה שהיא לא חודרנית ולא גורמת להסלמה. נוכחות הורית- החוויה שהילד מקבל כשההורים מתנהלים בצורה שמעבירה את המסר- 'אני ההורה שלך, אני נשאר ההורה שלך, לא ניתן להתגרש ממני, לא ניתן לפטר אותי, לא ניתן לשתק אותי, אני כאן ונשאר כאן'. זה המסר של הנוכחות וזה המסר המרכזי שאיתו אנחנו עובדים. תרגמנו את המסר הזה לאין ספור תרגומים מעשיים. בסופו של דבר החשיבה היא איך הורה מסוגל להתמודד ולהתנהג כך שהילד מרגיש שיש לו הורה, ולא רק כספומט. והורה גם מרגיש שהוא קיים. שיש לו משקל, קול ומקום.
ומה היית רוצה להגיד למטפלים צעירים?
אני מדריך הרבה, תמיד ביקשתי להדריך שנה א'. את הטריים-טריים. יש לי מסר לגבי כל הקריירה, התהליך שיעברו עד שיהיו מטפלים. אני אומר את הדבר הזה: אתם תשמעו בעתיד' זה לא פסיכותרפיה', 'ככה לא עושים טיפול', 'זה לא טיפול'.
כשתשמעו את זה- שיהיה לכם בתוך הראש, כמו מגירה שאתם פותחים:'כנראה שככה גם עושים פסיכותרפיה'. פסיכותרפיה זה עולם רחב. אומרים הרבה שבפסיכותרפיה לא נותנים הנחיות למטופלים, לא יוצרים קשר עם מטופלים בין פגישה לפגישה, לא כותבים מכתבים למטופלים, לא יוצרים קשר עם אנשים ממשפחת המטופלים. מה פתאום? הכול מה פתאום?
המסר שלי הוא חיסון! להתחסן נגד הדוגמה. כל הזמן יהיו כבשים תמימות, הם בסדר, נכנסים פרה בתחילת תהליך ההתמחות יוצאים נקניק בסוף הדרך. חושב שיש דרך יותר טובה לעשות דברים.
עכשיו, כמה שאלות קצרות, לסיום…
מה הפריט שאתה הכי אוהב בקליניקה?
המיקרופון שלי בלעדיו אני משותק, איך אני יודע שאני הכי אוהב אותו? כשנגמרת הבטרייה אני נכנס לאי ספיקה.
איך אתה שותה את הקפה שלך?
קפה שחור. אספרסו בלי כלום. אני ברזילאי. שמים המון סוכר. אני זוכר שבהתחלה הייתי שם ארבע כפיות סוכר. עם השנים אני מודד את ההתרחקות ממקורותיי הברזילאים- מארבע סוכר לכלום.
יש משהו מהילדות בברזיל שנשאר איתך עד היום?
כדורגל! מאוד מסור, כל בוקר צריך לראות מה קרה עם השחקנים הברזילאים.
מה מדף המוסיקה שלך אומר עליך?
היום מוסיקה קאמרית, פסנתר, רק קלאסית.
מדף הספרים?
יש דבר מוזר בקריאה שלי. אני מלמד בשבע שפות, חירש בכולן, אבל מלמד חופשי בשבע שפות. אני קורא לפי השפה שאני הולך ללמד בקרוב. עכשיו יש לי כנסים בגרמניה ובצרפת, אז אני קורא בגרמנית ובצרפתית. אח"כ יש לי כנס באיטליה אז אקרא באיטלקית.
למדת לבד?
כן, זו האהבה שלי שפות. גיליתי בגיל 13 שאפשר ללמוד שפה לבד.
יש לך טקסים?
כל בוקר ב- 08:00 מתחיל לכתוב, עד 11:00. זו שגרה מאוד קבועה שלי.
יש משהו שאתה מכור אליו?
יש לי אזורי סכנה שאני צריך להיזהר. כמו ממתקים, האפקט ההתמכרותי מאוד ברור. למשל וופלות. אם אני מגיע לישיבה, למשל בשירות המבחן, יש וופלות, אבל הרבה. אז אני בדילמה. הדילמה היא: האם אני אוכל אפס וופלות? או אוכל את כל הוופלות? אין משהו באמצע. אם אני אוכל את הראשונה אני אמשיך ללא הפסק. זה התמכרותי, אני יודע את זה , ולכן מצליח להישמר חלק ניכר מהזמן בפני וופלות. אני עישנתי חזק מאוד מגיל 12. בגיל 14 עישנתי קופסא ליום. בגיל 28 הפסקתי לגמרי ומאז לא נוגע בזה.
מה חיים עומר היה אומר לחיים עומר בתחילת דרכו?
משהו שמאפיין אותי-אזשהי עצמאות נחושה, אני יש לי דפקט, שאני מתחיל לעשות משהו, אני מרגיש מאוד בטוח בו. ברגע שאני נכנס הלכה למעשה, אני תופס כיוון ומרגיש בטוח. אני הולך בצורה נחושה. זה מאוד אפיין אותי כבר מהרגע הראשון , שהתחלתי לטפל בתגובות קרב, הייתי בן 24. התחלתי לטפל בתגובות קרב. היום אם היתי רואה אותי-הייתי אומר, יאללה אני מזהה את עצמי גם בגיל 68, אני רואה את מה שעשיתי בגיל 24,התכונה הזאת, הנטייה הזאת מאוד מאפיינת אותי.
איזה חותם היית רוצה להשאיר?
פיתחתי גישה, הגישה הזאת יש לה כבר ביטויים שהם כבר מעבר להשפעה שלי. היה כנס בגרמניה, בשוודיה ובעוד הרבה מקומות יש פרויקטים של הגישה. הגישה יש לה כבר חיים, והיא הולכת ומתפשטת. אני רוצה עכשו וזה היעד הקרוב שלי: להביא את זה שהגישה תקבל ביטוי משמעותי בארץ.
