ראיון עם חני בירן

_בתקופה של מסיכות, זום ומרחק חברתי, זכיתי להיפגש פנים אל פנים עם חני בירן לשיחה פתוחה וקרובה, על תיאוריות שתמיד נתפסו בעיניי מרוחקות. מפסיכואנליזה והחיבור שלה לגישה ההתייחסותית, למושגים של ביון כמו 'סזורה' ו'העובדה הנבחרת' שמאתגרים אותי כל פעם מחדש. חני היא פסיכולגית קלינית מדריכה, פסיכואנליטיקאית מנחה, אנליטיקאית קבוצתית.

פסיכואנליזה, והתיאוריה של ביון בפרט, תמיד נתפסו בעיניי כחידתיים, מאתגרים, וגם שמרניים במידה רבה. חני הפתיעה אותי בגמישות ובפתיחות שבה היא מדברת עליהם. בדרכה הפתוחה, האותנטית, החשופה, היא הביאה אותי להתבונן בתהליכים הפנימיים שגם אני עוברת כמטפלת ואיך ניתן להביאם, עם כמות לא מעטה של תעוזה, לעבודה הטיפולית. כמי שעוסקת בשיקום, היה לי מעניין לשמוע כיצד העבודה הטיפולית שאותה היא מתארת מתחילה אמנם בחקירה מאוד עמוקה של הילדות, אך יחד עם זאת, עוסקת בלעזור למטופל לקחת אחריות על חייו, ולייצר תזוזה קדימה.

אשמח אם תוכלי להציג את עצמך:  

 חני בירן, אני פסיכולוגית קלינית ותיקה בתחום. בהכשרתי אני גם פסיכואנליטיקאית מנחה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. אני שייכת למכון לאנליזה קבוצתית,עסקתי רוב חיי המקצועיים גם בקבוצות. פסיכואנליזה שמעסיקה אותי עוסקת בהתרחשויות שמתרחשות בתוך קבוצות וחברה בכלל, התבוננות בתהליכים שקורים סביבנו. התייחסות לחדר הטיפולי לא כמבודד ואטום, אלא כשייך לכל מה שקורה מסביב כמשפיע עלינו, על התפיסה המקצועית שלנו, האופן שבו אנו חיים.

ההתפתחות המקצועית שלי לאורך כל הדרך, התרחשה בשני מסלולים. האחד, פסיכואנליזה של היחיד, העוסקת בהבנה לעומק של השנים הראשונות לחיים, איך הילד גדל, איזו הזנה מנטאלית קיבל, מה בראשית החיים היה יכול להיות טראומטי והשפיע על ההתפתחות? העבודה נעשית הרבה דרך עבודתו של ביון, התיאורטיקן שהשפיע עלי בצורה משמעותית ביותר. במקביל סיקרנו אותי תהליכים לא מודעים בחברה. חיפשתי הרבה ללמוד ולהבין דרך מודלים של חלימה חברתית ועוד.

אשמח לשמוע על תחילת הדרך. מה בהיסטוריה האישית היווה גורם שהביא אותך לטפל?

קצת אחרי גיל ארבע עשרה, אבא שלי נפטר באופן פתאומי, הייתי מאוד קשורה אליו. בעשר שנים האחרונות אחותי ואני כתבנו את הביוגרפיה שלו. כרגע הספר בדפוס, ונקרא "המסתערב". בגיל 16 שקעתי בדיכאון, שעירב גם תחושה של זרות, של תחושה שאני לא יודעת מי אני. העולם סביבי היה לא חי ופלקטי. איבדתי עומק וחיוניות.

אימא שלי זזה הצידה, ואחותי טיפלה בי. יש לי עוד שלוש אחיות, אני הרביעית, ויש לי עוד אח קטן. אימא שלי כל השנים חיה עם אבא שלי עד שנולד לה בן, עשרים וחמש שנים הם חיכו. כשנולד לאימי בן, היא העבירה אליו את כל תשומת הלב. אני נשארתי באוויר, לא היתה לי תמיכה משום כיוון, את כל המשאבים שלה נתנה לו. מסתבר שזה לא היה לו טוב, היום גר ביפן. היא השליכה עליו את הרצונות שלה. אני סבלתי מהתעלמות והוא סבל מחודרנות. (בשיחת זום עם אחי דורון מיפן, הבנתי שהוא רואה את הדברים באופן שונה ואכן כל אמת היא סובייקטיבית. להרגשתו, הוא לא חי ביפן בגלל הנטל שחש מצד המשפחה, אלא בגלל נסיבות חיים כגון הצעת עבודה שאשתו קיבלה מאוניברסיטת דושישה בקיוטו).

ואז למזלי הגעתי לתחנה לבריאות הנפש שהייתה תחנה מאוד טובה בירושלים, ניהל אותה פסיכואנליטיקאי של ילדים – אליעזר אילן, שהקים את התחנה. הייתה לי פסיכולוגית בשם אסתר אלכסנדר, עבדנו עמוק, היא מאוד אהבה לנתח חלומות. בתקופה הזו היו לי חלומות מוטרפים על אבא שלי. הקשר איתה, המגע איתה היה כל כך משמעותי, היינו סך הכל שנה יחד, כי אלו היו החוקים של התחנה. אני זוכרת שההזדהות החזקה איתה, גרמה לכך שתוך כדי הטיפול החלטתי שאהיה פסיכולוגית. הקשר והחוויה כל כך השפיעו עלי, ההבנה שהצלחתי לצאת ממצב מאוד קשה דרך קשר.

ביון מציין שממשבר אתה צומח, ללא המשברים שעברתי לא הייתי מגיעה לאיפה שאני.

בצעירותי הייתי ירושלמית, סיימתי תואר באוניברסיטה העברית במגמה הקלינית, כחלק מהלימודים הגעתי לתחנה שבה הייתי מטופלת כמתמחה. זו הייתה חוויה מעצימה ומלחיצה. פתאום לשבת בישיבת צוות ולשמוע על מטופלים ולחשוב שלא מזמן הייתי בצד השני. המטפלת שלי הפכה למדריכה שלי בהתמחות. ההדרכה הייתה אצלה בבית, כי הייתה מבוגרת. הגעתי לבית מטופח, אני זוכרת את זה כבית ממש מרשים. ההדרכה הייתה חוויה פחות טובה מהטיפול. זו הייתה חוויה מורכבת ומעניין שהיא הסכימה לזה. כנראה רציתי לפגוש את המטפלת שבה, ולא את המדריכה. נשארו לי שני זיכרונות משם. הייתה הדרכה לטיפול בילדים, ופגישה איתי שהראיתי לה משחק עם ילד, שעל ידי אותיות, שכל פעם הראיתי אותיות יותר גדולות ובסוף היה כתוב: אני גדול, אני חזק. המטרה הייתה להגדיר אותו בצורה מיטבית, אני זוכרת שזו הייתה הפעם היחידה שהיא החמיאה לי כל השנה. זו הייתה חוויה מטלטלת.

עוד זיכרון שיש לי זה שישבתי מולה וסיפרתי לה על נער שטיפלתי בו במוסד שנקרא אורנים – עם קשיי התנהגות. אני זוכרת שהיא לא התייחסה למה שאני אומרת ופתאום היא אמרה לי: ״חני, עם מחשוף כזה לא מטפלים במתבגר״. אני זוכרת שנורא נפגעתי, ונורא התביישתי ולא יכולתי להתרכז, הרגשתי שאולי אני גורמת נזק, הרגשתי אשמה. השנים חלפו ועברתי לתל אביב. את ההתמחות הקלינית עשיתי בת״א, הזיכרון נשאר איתי, אבל המון שנים לא ידעתי ולא שמעתי ולא היה לי קשר. בערך       ב-1985 קמתי בבוקר וראיתי מודעה בעיתון שהיא נפטרה וממש להפתעתי התחלתי לבכות, פתאום פרץ לי בכי נוראי, כאילו מישהו קרוב הלך לאיבוד, זה היה שם בפנים, שבזכותה הגעתי למקצוע, אם לא הייתי מגיעה לטיפול לא הייתי יודעת מה זה.

למה פסיכואנליזה?

היום הפסיכואנליזה בהתעוררות מתמדת, יש שני מכונים גדולים, המון תוכניות וביקוש ופריחה. במקביל יש פריחה בהמון תוכניות טיפול שונות: מיינדפולנס, גוף-נפש, תיאוריות התנהגותיות. אני קצת קרובה לזה כי הבן שלי הוא פסיכולוג קליני והוא מוביל את תחום ה-ACT. אנחנו המון בשיחות ודיאלוגים עקב כך שאני קרובה לביון והוא על ה-ACT. אנחנו מוצאים חיבור בין התיאוריות הפסיכואנליטיות לתיאוריות הביהביוריסטיות.

אני הגעתי לפסיכואנליזה בגלל שהמדריכות שלי בתחילת הדרך היו פסיכואנליטיקאיות. ההדרכה מאוד משפיעה ומעצבת את הדרך.

כשעבדתי נחשפתי לקבוצות מטפלים שהגיעו מארגנטינה, המטפלים היו מאוד חזקים בתיאוריה של מלאני קליין. בתחילת דרכי, טיפלתי גם בילדים ואז עבדתי עם נעמי הולר – פסיכואנליטיקאית ותיקה, ממייסדות המכון שלנו. היא מחברת זרמים פסיכואנליטיים שונים: פרויד, ביון, קליין, וויניקוט, לאקאן.

אני אוהבת לפתוח את הראש לעוד צורות חשיבה, הפסיכואנליזה רחבה ויש הרבה זרמים בתוכה. אני מנסה גם להיות בדיאלוג עם גישות חדשות שלמדתי מהבן שלי.

אנחנו אימא ובן מאוד מיוחדים. בעצם, כשאני נתקעת בטיפול אני מתייעצת אתו, זו חוויה נורא טובה שאפשר לעשות הדרכה הפוכה. בתפיסה של ה-ACT הם עובדים יותר עם כלים. לפעמים יש לי מעין תקיעות בטיפול ושיח עם תפיסה אחרת, שמאפשר יציאה מהבית הפנימי האנליטי למשהו אחר זה מעניין.

הדרך המקצועית היא הפנמה של הדמויות שהשפיעו עלינו. אנחנו עובדים יותר דרך דמויות מאשר ספרים.

אילו דמויות השפיעו?

אבא היה דמות משמעותית, וכן המטפלת והמדריכה שלי.

התפתחתי כל הזמן במקביל לתחום הקבוצות שמאוד עניין אותי. כשהתחלתי בשנות ה-70 הייתי פסיכולוגית צעירה ועוד לא היה מקצוע שנקרא ייעוץ ארגוני. היינו קבוצה של אנשי מקצוע ונתנו לנו לתת ייעוץ למנהלים, ארגונים, להבין דינאמיקה של צוות, איך אנשים פועלים בקבוצה, זה ריתק אותי ואני עד היום עוסקת בזה, יש לי קבוצה טיפולית קבועה. בנוסף אני נותנת הדרכה או הנחייה לשירותי בריאות ציבוריים, אני מעבירה סדנאות. במשך כל השנים שהתפתחתי כפסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, התפתחתי בתחום הקבוצתי. למדתי הנחיית קבוצות אצל גורדון לורנס שהגיע לארץ מלונדון, יצרנו מודל של חלימה חברתית, אני עד היום עוסקת בזה. מדובר בעצם בקבוצה של אנשים שמספרים את החלומות שחלמו בלילות האחרונים. מודל החשיבה לא מתייחס לחלום כמסר מהלא מודע, אנחנו לא נכנסים לביוגרפיה ולמה זה אומר עליך, זה נעשה בטיפול. העיסוק הוא במה היחיד חולם על החברה. הנחת היסוד היא שכל אחד מאיתנו מהווה חלק מקבוצה, מארגון ומחברה ושהתהליכים האלה מחלחלים לחלומות. בנוסף, ישנו עיסוק גם במה החלומות אומרים לנו על החברה. בתקופת הקורונה התאגדנו קבוצה של פסיכולוגים ועשינו מטריצה של חלימה חברתית, אנשים יכלו להביא כל מיני חוויות ותחושות קשות של זמן הקורונה, איך זה חדר לחלומות, איך זה השפיע, לאסוף את המימד החברתי. זו עוד דרך להבין מה עובר על אנשים במימד החברתי, ההנחה (היא) שהקורונה פרמה את השגרה באספקטים החברתיים, וזה נכנס לחלומות בלילה. אנחנו מדברים על הלימה, על הפחד. זה מופיע מאוד חזק במה שאנשים חווים, לאסוף את זה ולאפשר מיכל קבוצתי-חברתי.

יש עוד דמות משמעותית בחיי, אחותי. כתבתי איתה את הספר "המסתערב" על אבא שלנו. הספר "המסתערב" הוא למעשה פרי עבודה  משותפת של שתינו יחד עם אחי דורון ב. כהן שכתב מספר פרקים בספר, ערך, חקר בארכיונים ודאג לדיוק ההיסטורי. פני חודש היא נפטרה בפתאומיות, ללא אזהרה. זה היה קשה מאוד, כי היא לא הייתה חולה. היא הייתה דמות מאוד חזקה. מאז מות אבינו היא הייתה המודל בשבילי. היא חלתה בפוליו כשהייתה בת ארבע עשרה ואני הייתי בת שש. הייתה חלק מהמגיפה של שנות ה-50. כל החיים ההתמודדות שלה עם המחלה הייתה עם אופטימיות, כוח ושמחת חיים. זה מאוד השפיע עלי, וניתן לומר שהיא נתנה לי כוח. היא הייתה עורכת דין מאוד מוכשרת ומוצלחת. ב-20 השנים האחרונות הייתה עוברת מקביים לכיסא גלגלים. הנחמה שלי היא שהיא דילגה על מחלות הזיקנה. סיימנו את הספר, הדפסנו אותו לעצמנו. נורא כואב לי שהיא לא תראה את הספר שיצא בדפוס.

איך נראית פסיכואנליזה אצלך?

זו עבודה מאוד אינטנסיבית של שלוש פעמים בשבוע, יש אנשים שאפילו מגיעים לארבע פעמים. מבחינת החדר, יש איזה חופש שהמטופל בוחר אם הוא רוצה לשבת או לשכב על הספה. המטופל נכנס ומחליט מה נוח לו היום.

החומר הטיפולי עדיין עוסק בחקירה של השנים הראשונות לחיים, חקירה מאוד עמוקה של הילדות. יחד עם זאת, אני כן מנסה לחבר את החיים שקורים עכשיו ולהבין איך הם מושפעים מחוויות קשות של הילד או המתבגר ובנקודה מסוימת חשוב לא להיכנס למקום המסוכן הזה של הקורבנות – של בגלל שדפקו לי את החיים, אני דפוק. אלא חקירה של חוויות ילדות ואיך הם נרשמו בפנים, והחלק השני עוסק בכך שככל שהאנליזה מתקדמת, יש לעזור למטופל גם לקחת אחריות וגם להתחיל לא להצדיק כל קושי שיש לו בגלל חסכים של העבר. לחקור את החסכים האלו ולייצר תזוזה.

האם יש חיבור בין פסיכואנליזה לגישה ההתייחסותית?

שאלה מעניינת. אני לא אוהבת חוקים, עדיין כמובן שיש חוקים בתוך הפסיכואנליזה. גם במכון שאני עובדת יש שיח על רצף על נוקשות ושינויים.

אני לא אוהבת נוקשות קלאסית, אני חושבת שזה הכשיל או יצר דימוי נוקשה לפסיכואנליזה. אני מאוד מאמינה בלהכניס ולהתבונן בכאן ועכשיו עם העבר.

מה התהליך שלך עם הפסיכואנליזה?

המכון שלנו הוקם לפני 20 שנה. אני כבר הייתי מגובשת כשהגעתי למכון. הגעתי עם ניסיון חיים ונכנסתי עם פחות נוקשות. אין לי את ההיסטוריה של אנשים שלמדו במכון בירושלים עם חוקים כבדים וחזקים. יש יותר חופש, אני מאלו שמנסים לשמור על חופש ויש כמובן קולות שמזדהים יותר עם הנוקשות והגישה הקלאסית.

המכונים כמו בית עבורך?

כן, אני מאוד אוהבת את שני המכונים. יש לי ממש תחושת ביטחון ושייכות למקומות. יש מרחב של למידה, עשייה, הרבה תנועה שאני אוהבת.

אני גם עושה פסיכואנליזה וגם מדריכה עמיתים במכון הפסיכואנליטי. מלמדת בשניהם, בעיקר ביון. עושה סדנאות סביב זהות חברתית, סביב שאלות של המטפל מול החברה, חלימה חברתית, משתדלת להביא את ההתבוננות החברתית. חשוב מאוד במקצועות האלה לא להרגיש לבד עם התכנים.

איך כל הנושא של הפסיכואנליזה והטיפול השפיע על ההורות שלך?

הבנים שלי כבר גדולים, אחד בן 45, אחד בן 37

הם גדלו לצד ההתפתחות המקצועית שלי. האימהות הייתה כל כך עוצמתית, כך  שניסיתי להפריד את העולמות. הייתי אימא מאוד אינטואיטיבית, הקשבתי לרגשות שלי אני מאוד מאמינה בטיפול  ונעזרתי בכך גם עם הילדים שלי.

תראי, לגדל ילדים זה אף פעם לא פשוט. יש לי בן מנישואים קודמים ובן מהנישואים הנוכחיים. התגרשתי בגיל מאוד צעיר, אחרי זוגיות יחסית קצרה. הבן הגדול שלי היה בן 3. זה מאוד השפיע עליו, הוא סבל. כשהיה בן 6, אבא שלו קיבל משרה בארה״ב ועזב את הארץ, ובגיל הזה אני הכרתי את הבעל השני שלי, שהתחיל לגור איתנו. הבן שלי עבר המון תהפוכות, גם הגירושים וגם הנסיעה של אבא, עברנו מראשון לציון לת״א. את כיתה א׳ עבר בסביבה חדשה וזה היה לא פשוט.

הפסיכואנליזה נכנסה לחיים שלי כאימא כסיוע וככלים להתבוננות בגידול הילדים. אני חושבת שאין זה מקרי שהבן הגדול שלי פסיכולוג קליני. הוא הפנים גם את חווית הטיפול כמשמעותית. הוא פסיכולוג ראשי של מרפאות החוץ של שלוותה. יש לו גם קליניקה פרטית. הוא כותב הרבה, מלמד אנשי מקצוע , מדריך ומוביל בתחומו. הוא בעל נהדר ואבא נפלא לשני בנים ובת, הם מהממים, אני מאוד גאה בו ובהם.

אני שמחה שהוא הלך לכיוון אחר של טיפול, הוא בנה לעצמו נישה מיוחדת בדרך שהוא הולך. הבן השני בוגר החוג לקולנוע, נשוי ואב לבת מהממת. הוא עורך וידיאו וסופר. השנה יצא ספר ביכורים שלו, רומן שיש בו הרבה תובנות פסיכולוגיות עמוקות. הספר נקרא "ולא כפי שפורסם" מאת יואב שפיר בירן, הוצאת כינרת זמורה. הוא יצירתי ובן אדם עם לב טוב  גם בו, אני מאוד, מאוד גאה.

איך עולם הטיפול השפיע על הזוגיות שלך?

בן הזוג שלי ואני כמעט ארבעים שנה יחד. הוא צלם אמן. בקליניקה יש לי תמונות שלו. במשך כל השנים האלה מצאנו עניין בתחומי העניין אחד של השני. אני מאוד לומדת ממנו, אמנות, התבוננות אחרת, הוא ממש חשף אותי לעולם חדש. גם הוא נכנס לצורת חשיבה שלי. למשל, הוא השתתף בהרבה סדנאות של חלימה חברתית, גם כשאני מדברת מבלי לשים לב אני מכניסה את ביון, אז הוא יכול להגיד דברים ואנשים מופתעים מזה. התפתחנו ביחד, זה חלק מהזוגיות, שכל אחד מאפשר לשני להתפתח.

הייתה תקופה שהייתי מאוד חולה, ממש תקופה בלתי נשכחת, הייתי שבר כלי. הייתה לי מחלה שקשורה לכאבי תופת. היה לי סרטן שד שניצלתי ממנו, אבל החומרים של הטיפול פגעו בי מאוד. ממש סבלתי מכאבי תופת, וקיבלתי מחלה שפגעה בשלפוחית השתן. אי אפשר לתאר במילים את הכאבים שניהלו אותי 24 שעות ביממה. , רק רציתי למות. עברתי המון טיפולים, זו הייתה  דלקת עצבית שלא הגיבה לשום טיפול. , הכאבים היו מטורפים. שכבתי במיטה, ממש לא רציתי לחיות. היה מאוד קשה להיות איתי בתקופה הזו. בעלי מצא את הפתרון, מצא רופא בגרמניה, במינכן, שהיה מומחה וידע לטפל. הרופאים בארץ לא רצו לנתח אותי, אם לא הייתי עוברת טיפול לא הייתי כאן היום, אי אפשר לחיות ככה. הכאב היה 10, כל הזמן. לקחתי המון כדורי שינה רק כדי לא להרגיש כאב. הגעתי לשם, הרופא הציע לנתח, אבל זמן ההחלמה לא פשוט. חזרתי והכאבים היו קשים עוד חצי שנה, המוח המשיך לייצר כאב פנטום, כי היה רגיל לשדר כאב. הלכתי גם אחרי הניתוח לרופאת כאב שאמרה לי שתוך חודשיים, שלושה זה יעבור. וכך היה, פתאום הפסיק לכאוב. זו הייתה חוויה חזקה נורא, ממש לידה מחדש. חנן בעלי הציל אותי, הוא חקר וחיפש וקרא ובדק עד שמצא את הרופא בגרמניה.

אשמח לשמוע על הקשר המיוחד עם ביון.

זה התחיל מהדמות שלו, הוא כתב אוטוביוגרפיה מאוד מעניינת. אני חושבת שדווקא בגלל שהכתיבה שלו קשה, זה יותר ויותר מסקרן אותי לנסות לפענח אותו. הוא היה גאון. כשהוא דיבר לקהל הוא היה די ברור, אבל הכתיבה שלו הרבה פעמים מפורקת ואסוציאטיבית. משהו בתולדות חייו, באישיות שלו קסם לי, אולי היה בשבילי אבא רוחני. מילא איזה מקום בפנטזיות של דמות אב שמדריכה ומנחה אותי. עקבתי אחרי החיים שלו, הוא סבל מהרבה מאוד טראומות. נולד בהודו, בגיל 8 שלחו אותו לפנימייה באנגליה. במלחמת העולם הראשונה יצא הלום קרב, קיבל עיטורי גבורה והשתתף בקרבות קשים. אשתו נפטרה מיד לאחר שנולדה להם בת, הוא עבר המון קשיים. הוא מאוד נוגע ללב וחושף מעצמו. ניסיתי שנים רבות להבין אותו, עדיין לא קראתי את כולו. לפעמים לקרוא עמוד לוקח המון זמן.

התחלתי פרויקט עם חבר, אמנון פוד. התחלנו להרים פרויקט של כתיבת ספר ותרגמנו ופירשנו כל פיסקה. ״ללמוד את ביון, ללמוד מניסיון״. ובכל פסקה יש פירוש כמו רש״י, הספר הזה הוא עבודה של שנים. זו חוויה נורא טובה ומעצימה להביא את ביון לקהל מטפלים. ספר זה עומד לצאת לאור בימים אלה בתולעת ספרים.

עכשיו אנחנו עובדים על הספר השני של ביון. ״אלמנטים של הפסיכואנליזה״ מה מרכיב את הפסיכואנליזה? מה שונה שיחה טיפולית משיחה חברית? הוא נותן הגדרות של מיכל מוכל, מסביר מהם חיבורים. אנחנו עובדים כל שבוע, יושבים בטלפון ומסורים לתהליך. מייצרים מפעל של פרשנות, אנחנו דנים ודנים עד שמבינים למה התכוון המשורר. מי שיקרא את הפירוש, יבין את הספר. המטרה היא להנגיש את השפה המורכבת שלו. אנחנו כבר שוחים במושגים, ועדיין יושבים שעתיים על ארבע שורות. יותר ויותר אני מבינה שביון הוא פסיכואנליטיקאי פילוסוף ואולי קרוב לפילוסופיה, יותר מכל אבות הפסיכואנליזה.

איזה מושג של ביון את הכי אוהבת? או חווה בטיפולים?

אני מאוד אוהבת את המיכל מוכל, מושג שניתן לשחק אתו הרבה.

אני אוהבת את העובדה הנבחרת – מתוך מלל של שעה, מה החוט המקשר? מה העובדה החשובה? איך אתה בוחר תקציר, על מה מדבר המטופל בשעה הזו? מה המטופל רוצה להגיד? לחפש חוט מקשר בין כל האירועים המדוברים.

מושג נוסף זה סיזורה– מושג שביון פיתח אותו ועסק בו הרבה, סביב משפט אחד של פרויד שלא התעסק בזה יותר, ואז ביון לקח את המשפט והתעסק אתו הרבה.

פרויד אמר ש"יש יותר המשכיות בין חיי העובר לחיי התינוק מכפי שהסיזורה של הלידה נותנת לנו לראות״. הכוונה היא, ששנדמה לנו שברגע אחד התינוק נולד. למעשה הוא ממשיך את חיי העוברות. הסיזורה זה חתך ממים לאוויר, חתך מלהיות בתוך האם למחוצה לה. הוא מביא אתו דברים מהעוברות שקשורים בחושים, מה הוא כבר שמע והרגיש ברחם.  בגלל שהלידה זה אירוע כל כך מהמם, או טראומטי מפספסים את הסיזורה. הרגע של ההמשכיות שבה יצאת לאוויר העולם אבל הבאת איתך דברים מהתקופה ברחם. ביון לקח את זה לכל מיני תקופות בחיים, למעברים של סיזורות שאנשים עוברים מתקופת חיים לתקופה אחרת. חתכים שיש לנו בחיים? ואיך עברנו אותם? מה המשכנו? מה זנחנו? מה המשכנו שלא היינו צריכים להמשיך? מתי זה פועל לטובת הצמיחה, מתי מזיק. מתי אנשים נצמדים להורים ולא עושים סיזורה. זה מושג מאוד יפה, שאפשר לשחק אתו.

הכי אני אוהבת בביון את האופן שהוא מתייחס לתסביך אדיפוס ומפרש את המיתוס של אדיפוס המלך, לא בהיבט המיני אלא בהיבט של סובייקט ששואף לדעת ולפענח את חידת חייו, שהולך בדרך ללמוד על חייו ואיך הגיע לאן שהגיע, ואיך קרה לו מה שקרה לו. ב-2015 פרסמתי ספר – ״האומץ שבפשטות״  באנגלית בהוצאת KARNAC אני עכשיו מתרגמת אותו לעברית. הכתיבה שלי מאוד בהירה וזה האומץ להגיד את הדברים הנורא מורכבים בצורה פשוטה.

את אוהבת לכתוב?

אני מאוד אוהבת לכתוב. לכתיבה המקצועית שלי , יש מימד של סיפור אך זו לא כתיבה ספרותית. עד כה כתבתי את הספר "האומץ שבפשטות" שסיכם את עבודתי הקלינית בהשפעת התורה של ביון.  פרסמתי הרבה מאוד מאמרים ופרקים בתוך ספרים. עכשיו עומד לצאת לאור הספר שכתבתי יחד עם אמנון פוד "ללמוד את ביון : פירוש לספר "ללמוד מן הניסיון" שעומד לצאת לאור בימים אלה בהוצאת תולעת ספרים. אבל, מבחינתי, הספר הכי חשוב שכתבתי הוא לא במקצוע. זו הביוגרפיה של אבא שלנו "המסתערב" שכתבתי עם אחותי שולמית ז"ל. זו הייתה התמודדות רגשית חריפה. ישבנו ימים ולילות על חומרי ארכיונים, בעיקר הארכיון הציוני, נפגשתי עם אבא, האיש שהיה לפני שנולדתי. הוא היה המודיעין של ההגנה. היה המסתערב הראשון. סיכן את חייו וחדר בזהות ערבית למסגד אל אקצה ודיווח על פרעות המופתי בשנות ה 30 של המאה הקודמת. הוא היה המודיעין של הלשכה הערבית של הסוכנות היהודית. הפעיל מודיעים, המציא את האזנות הסתר, והיה מבאי ארמונו של האמיר עבדאללה. הוא מת בגיל 56 ב בשנת 1962.בשברון לב  על שדחקו אותו והשמיטו את פועלו. רק בשנות ה 90 הוא התגלה בספר "שורשי החבצלת" של ההיסטוריון יואב גלבר.  בעשר השנים האחרונות אחותי ואני השלמנו את המלאכה.וכל סיפור חייו מסופר בספר "המסתערב"מה שומר עליך?

הקשר עם בן זוגי הוא קשר מאוד חם ומגונן. הקשר עם הבנים הוא מקור לשמחה. הסבתאות זה אזור של הנאה והטענה בחיי, יש קשר קרוב, זה נותן כוחות ומאוד כייף. אני חושבת שגם החברות הטובות  שאפשר לדבר איתן על דברים, . הכתיבה מאפשרת לי עיבוד, זמן עם עצמי זה מאוד ממלא אותי ויוצר מטענים חדשים.  

יש איזה מנטור או מנטורית?

באופן רוחני אז כן. בתקופות קשות היו לי שיחות מדומיינות עם ביון, השתמשתי ונעזרתי בו. הרבה מאוד עם המדריכה שהדריכה אותי הרבה שנים – נעמי הולר היא מנטורית שלי. למדתי ממנה הרבה מאוד. גם הפסיכואנליטקאית שלי,  יולנדה גמפל. למדתי ממנה המון. אני מאוד מאמינה במנטורינג. זה מאוד עוזר ומקדם שיש מישהו שמאמין ודוחף. הקמתי קליניקה בזכות המדריכה שלי, שעזרה לי להתקדם. בתור מתמחה בפסיכולוגיה קלינית, היה לי משבר גדול. הייתה תחנה לבריאות הנפש-ילד ונוער של ת״א. כשעזבתי את ירושלים בעקבות נישואין, הייתי צריכה מקום להתמחות בו. מנהל התחנה המליץ עלי אבל ביני לבין מנהלת התחנה לא הייתה כימייה טובה. אני הייתי ציפור חופשית, מורדת בכללים והיא פיטרה אותי. הגבתי נורא קשה,  זה היה משבר לא פשוט. אבל הגעתי לראיון אחרי כשנה, למנהלת תחנה אחרת, סיפרתי לה את כל האמת, אני זוכרת עד היום את השיחה הזו, ישבתי שעה וזה אפשר לי להתמודד עם המשבר. היא פתחה לי דלת וזה בלתי נשכח. היא הייתה פסיכיאטרית והחיבור בינינו היה האהבה לעבודה קבוצתית. היא כבר נפטרה. שמה  בלה ריפא.

לפעמים רק צריך שמישהו יפתח לך את הדלת.

מה למדת על עצמך בדרך? למדתי להתרכך. הייתי בעברי חמת מזג, אימפולסיבית, מתעצבנת מהר. במשך שנים היו לי אנשים שהיה להם קשה איתי, לקח לי הרבה שנים להבין שזה פועל לרעתי, שאני צריכה לנסות ולרכך את התגובות שלי. למדתי שאני לא צריכה להתעצבן אם מישהו עובד אחרת ממני. הייתה לי חשיבה קצת נוקשה וחשבתי שהאמת שלי היא האמת. למשל, כולם חייבים ללמוד ולאהוב את ביון, היו לי אמירות ללא סימני שאלה. אני היום יותר מפנה מקום, אני היום יותר פתוחה ופחות תוקפת, למדתי שיש מקום להרבה צורות חשיבה. אני הרבה פחות בטוחה בדרך שלי, ומאפשרת קבלה סבלנות ופתיחות. אני מאוד ישירה, אני אומרת הרבה מאוד דברים באופן ישיר. אני מאוד מתלהבת להגיד את האמת, לקח לי זמן להבין שאני טועה, שצריך להשתהות ולמתן תגובות. הייתה לי אמביציה לעשות עוד ועוד ועוד, ממש חוסר מנוחה. הייתי אומרת לעצמי לפני 30 שנה, לרוץ פחות, לקבל יותר את החיים עם הפגמים והקשיים. בגלל כל המשברים שעברתי למדתי למצוא את האיזון או השקט הפנימי שאפשר לי היום לכתוב הרבה.

שאלות קצרות:

1. איך את שותה קפה ומתי? אני שותה רק פעם ביום, בבוקר.
2. למה את מכורה? לעבודה הקלינית. לטפל באחרים נותן גם לי המון משמעות. אני מאוד אוהבת את העבודה הטיפולית.