שיחה עם פרופסור עדנה פואה

– את הראיון עם פרופ' עדנה פואה, לא היה קל לתאם.
פואה היא פסיכולוגית וחוקרת ישראלית, שחיה ומנהלת קריירה מרשימה בארה"ב. היא פיתחה וחקרה את שיטת החשיפה הממושכת, שהיא היום בין הגישות המובילות בעולם לטיפול בסובלים מפוסט טראומה. לא יהיה מוגזם לאמר שהיא בן אדם עסוק. אחרי תקופה ארוכה של התכתבויות, הצלחנו לתאם יום ושעה לשיחה דרך הסקייפ. התרגשתי נורא, ביטלתי את כל הפגישות שהיו לי, התכוננתי, ואז, מסיבות שונות, פרופ' פואה נאלצה לבטל. התאכזבתי, וכבר כמעט שוויתרתי על הראיון, אבל אז יום אחד, קיבלתי הודעה: "הי עדי, אני מגיעה לארץ, בואי ניפגש לראיון בבית שלי".

קפץ לי הלב. להיפגש בבית של עדנה פואה, שם שנתקלתי בו כל כך הרבה פעמים בלימודים, בהרצאות ובמאמרים, שם שציטטתי בעצמי בתיזה שלי. אינספור שאלות עלו והציפו אותי. מצד אחד רציתי להיות התלמידה. להעמיק ולהבין את שיטת הטיפול. אך מצד שני, עניינו אותי לא פחות מכך שאלות ברמה האישית- מי היא כמטפלת וכחוקרת, ומי היא כאישה, בת זוג, אמא? איך מפתחים ומנהלים קריירה בין לאומית, והאם מדי פעם גם מתגעגעים ורוצים לחזור לארץ? איך מנהלים זוגיות, ואמהות, בין לבין שעות העבודה, ואיך עובדים מול טראומות כל היום וחוזרים בערב הביתה?

בשיחה שלפניכם עונה פרופ' פואה על השאלות הללו, ומעלה עוד כמה שאלות מעניינות לא פחות משלה. האם יש מקום לטיפולים שאינם מבוססי מחקר בעולם בו יש כל כך הרבה עדויות להצלחה של טיפולים אחרים? האם כל אחד יכול לטפל ולעבוד עם תכנים קשים, כמו טראומה, או שישנם מטפלים שצריכים לבחור תחומים אחרים לעסוק בהם? אני מקווה שדעותיה וניסיונה האישי והמחקרי יעורר דיון וחשיבה גם אצלכם, כפי שקרה לי, בשיחה עימה.

ראשית, אשמח אם תוכלי להציג את עצמך.

שמי עדנה פואה, אימא לשלוש בנות בוגרות וסבתא לחמישה נכדים שחיים כולם בארה"ב.

יש לי דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית ואני פרופסור באוניברסיטת פנסלבניה בארה"ב במחלקה לפסיכיאטריה. אני מנהלת מרכז מחקרי – טיפולי בן 35 שנה באוניברסיטה שמטרתו לעשות מחקר על הפרעות חרדה כלליות, במיוחד בהתמקדות בהפרעה פוסט טראומטית (PTSD) והפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD). כיום מרבית המחקרים שאנו עושים ממומנים ע"י הצבא האמריקאי, ששם דגש על מחקר לטובת החיילים המשרתים בו אשר מתמודדים עם הפרעות פוסט טראומה. אנו שמים דגש על מחקר המשלב תסמינים של פוסט טראומה והתמכרויות בעיקר לאלכוהול וסמים.

במרכז יש גם קליניקה טיפולית אליה מגיעים כל מגוון המטופלים בחרדה ואנחנו מתמקדים בטיפולים קצרי מועד (התנהגותיים-קוגניטיביים) וטיפולי "חשיפה". במרכז מתקיימים גם לימודים והכשרה בתחומי החרדה לאנשי מקצוע מארצות שונות לדוגמא: מאוסטרליה, שבדיה, נורבגיה וארה"ב.

 

התחלת את דרכך המקצועית כמורה בכלל, איך הגעת לתחום הטיפול והמחקר? מה בהיסטוריה אישית שלך היה הגורם שהוביל אותך להיות פסיכולוגית וחוקרת? 
זה נכון. בתחילת דרכי הייתי מורה לילדים עבריינים- Delinquent . במהלך העבודה כמורה חשתי שאני לא באמת משפיעה על ילדים אלו באופן בו הייתי רוצה. כאשר חשבתי כיצד הייתי רוצה להשפיע על חיי הילדים, הבנתי שאני צריכה ללמוד פסיכולוגיה כדי לגעת באנשים באופן בו ניתן יהיה לעזור להם. לדעתי זו היתה דרך מדויקת יותר מהוראה. בחרתי לעשות תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. במקביל התחתנתי וביחד עם בעלי הראשון נסעתי לארה"ב והשתכנו שם. במהלך השנים המשכתי שם את לימודי התואר השני והד"ר בפסיכולוגיה קלינית.

איך הגעת לתחום הטראומה?

העניין שלי בטראומה התחיל משאלות תאורטיות דווקא ולא קליניות. בשנים בהן למדתי לתארים המתקדמים (סוף שנות ה-70) לא היתה אפילו המשגה של תחום הפוסט טראומה ב- DSM. אני מצאתי את עצמי מתעניינת בשאלה כיצד אנשים מתגברים על מאורעות חיים קשים ומי מצליח להתגבר עליהם ומי לא? תהיתי מה קורה בתהליך ההחלמה, מה מסייע לו להתרחש.

בתחילת שנות ה-80 נכנס המושג של פוסט טראומה ל-DSM וזה עורר בי רצון לחקור איזה טיפול יעיל לתחום זה שהיה חדש באותה התקופה. בתחילת דרכי עבדתי עם אנשים שהתמודדו עם הפרעות חרדה כלליות ו-OCD. חשתי שיש קו מחבר בין סוגי החרדות השונות וחשבתי שהדבר יהיה נכון גם לגבי פוסט טראומה. לאט לאט למדנו שלתחום זה יש מאפיינים ייחודיים, לדוגמא בטראומה אחד הסימפטומים הקשים זה החזרה של האירוע הטראומטי, החזרות החודרניות של זיכרונות, מראות, ריחות וכדומה. מאפיינים אלו יוצרים קושי אובייקטיבי בהתמודדות היום יומית, הם גורמים לסבל רב ויוצרים הימנעות מהתמודדות עם טריגרים של הטראומה, וזה דווקא היה למשל קו מחבר לשאר החרדות המוכרות. ייחודית זו הביאה אותי לרצות לחקור כיצד ניתן להתגבר על סימפטומים אלו.

האם הרקע המשפחתי שלך, הבית בו גדלת, או העובדה שאיבדת אח בצבא, תרם לבחירה שלך לעסוק בתחום הפוסט טראומה?
שאלה קשה. מצד אחד אני לא חושבת שלסיפור המשפחתי שלי היתה השפעה. אולי נכון להגיד שבוודאי לא בחירה מודעת. התחלתי לעסוק בפוסט טראומה יחסית מאוחר בהתפתחות המקצועית שלי. בתחילת דרכי התמקדתי בעבודה עם הפרעות חרדה כלליות ו- OCD.

הסקרנות שלי לגבי נושא הטראומה התחילה דווקא בעבודה עם נפגעות פגיעות מיניות ואני חושבת שהמטופלת הראשונה שלי שהיתה נפגעת אונס היא שעוררה את סקרנותי לעולם הטראומה. רציתי לדעת כיצד ניתן לסייע לה. כך קרה שהמחקרים הראשונים שלי עסקו בנפגעות פגיעות מיניות ורק שנים לאחר מכן הגעתי גם לתחום של פוסט טראומה בקרב חיילים וטראומות נוספות. אבל ייתכן שהכל קשור.

כשהתחלת, רצית להיות מטפלת או חוקרת?
אני חושבת שתמיד הנטייה שלי היתה יותר לתחום המחקרי. בתחילת דרכי עסקתי גם בטיפול, אך מהר מאוד התקדמתי לתחום המחקרי. היום אני מטפלת מעט ובעיקר עוסקת בהדרכת אנשי מקצוע. בשנים האחרונות אני פחות מטפלת, בעיקר כי אני נוסעת הרבה, כותבת ועוסקת במחקר ופחות זמינה לעסוק בטיפול – עבודה שדורשת יותר קביעות ונוכחות פיזית במקום אחד לאורך זמן.

התחלת את עבודתך כמטפלת פסיכו-דינאמית, כיצד הגעת לתחום הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי קצר המועד?
כשהגעתי לארה"ב הגעתי למחלקה מאוד התנהגותית עם התנגדות מאוד גדולה לדרך הדינאמית. במהלך לימודי הדוקטורט שלי למדתי לעבוד עם שיטות טיפול שנחקרו וסיפקו הוכחות ליעילותן. התחברתי לשיטת עבודה זו וחשתי כי "נגמלתי" משיטות טיפול דינאמיות. גם כיום אינני יודעת אם השיטות הדינאמיות עובדות או לא, בעיקר כי אין עליהן מספיק מחקר.

בטיפול הפסיכו-דינאמי יש בחוויה שלי התבססות על תחושות אם הטיפול עובד או לא ואין באמת הוכחות. זה נכון אולי ששיטת טיפול זו יותר מעניינת בעבור המטפל בתכנים שלה, אך אני מוצאת שחשוב לי יותר לדעת שהטיפול שאני מעניקה אכן יעיל ועובד ופחות מעניק לי סקרנות או עניין אישי כמטפלת.

אילו אירועים אישיים משמעותיים השפיעו על החוקרת והמטפלת שאת?
אני מודה שאינני רואה אירועים אישיים שקרו לי או לקרובים אלי, שהשפיעו על הפן המקצועי בו בחרתי, לא באופן מודע. אני חושבת שהנטייה והסקרנות האישיים שלי לעולם המחקר הם שהובילו אותי בבחירת אופי המקצוע שלי. גם המשיכה שלי לתיאוריות ולמחקר וגם העניין שלי במציאת דרכי טיפול יעילות ותקפות, הן שהובילו את

דרכי.
אני חושבת שהנטייה שלי לתחום המחקר הספציפי של חרדות וטראומות נבעו מהמחשבות שלי על האוכלוסייה שהכי זקוקה לקבל סיוע יעיל ועזרה, וכיצד ניתן להנגיש לאוכלוסייה זו טיפול יעיל. מכיוון שחייתי בארה"ב נחשפתי לתופעה חברתית בה היה נהוג לתת פיצויים כספיים מחברות הביטוח לנפגעי טראומה כמו לאחר תאונות דרכים או שירות צבאי, אך לא לנפגעות אונס. מכיוון שנשים אלו לא זכו לפיצוי ביטוחי ומכאן גם לא זכו לטיפול, חשתי כי יש מקום לשנות זאת ולסייע להן. לכן בתחילת דרכי עבדתי עם נפגעות. רק אח"כ התרחבתי לעבודה עם אוכלוסיות נוספות. הבנתי שהסימפטומים של פוסט טראומה הם דומים בנפגעות אונס ובטראומות אחרות.

לאחר המלחמה של ארה"ב בעירק ואפגניסטן עלו מספר נפגעי הפוסט טראומה בקרב חיילי צבא ארה"ב. הצבא החל לתת מענקי מחקר כדי לסייע בטיפול באוכלוסייה זו וכך נוצרו קשרי עבודה בין המכון שלי לצבא ארה"ב. מצאתי את עצמי מתחילה לחקור נפגעי פוסט טראומה על רקע שירות צבאי. כך שאת יכולה להבין שהבחירות המקצועית שלי נבעו יותר מהשתלשלות המקצועית שלי ופחות מאירועי חיים אישיים.

במסגרת המחקר שלך פיתחת טכניקה טיפולית משנת חיים-"In a short period of time – בזמן קצר". מה הביא אותך לפתח את הטכניקה הזו?

הרצון לפתח טכניקה טיפולית מתחיל כאשר מוצאים תמה שחוזרת על עצמה אצל מטופלים ורוצים לנסות להבין כיצד הדברים הללו קורים אצל כל כך הרבה אנשים ואיך ניתן לסייע להם. במקרה שלי התחלתי לשמוע מיותר ויותר מטופלים פוסט טראומטיים על תחושת האשמה שהם נושאים עימם סביב המאורע הטראומתי. למדתי לגלות כי במצבי פוסט טראומה ניצולים רבים אינם מצליחים לעבד את המאורע הטראומתי, לא עיבוד רגשי ולא קוגניטיבי, מכיוון שהם נמנעים מלחשוב על הטראומה עצמה. הימנעות זו יוצרת מחשבות שליליות שמגבירות את תסמיני הפוסט טראומה.

לדוגמא: רבים חושבים שאילו רק היו עושים משהו בדרך שונה, הטראומה היתה נמנעת. מחשבות אלו מייצרות בדרך כלל רגשות אשם ותחושות קשות נוספות ואלו רק מגבירים את הקושי להתמודד עם הטראומה. כך עלתה בי ההבנה שהשחזור של המאורע עצמו הוא מאוד חשוב כחלק מתהליך הריפוי וחיפשתי למצוא דרך טיפולית יעילה שתסייע לשנות את המחשבות ההימנעויות, ותסייע למטופלים כן לגעת בסיפור עצמו בדרך שתסייע להם להשתחרר ממנו.

יש לי סיפור שהולך איתי…

אני נזכרת בסיפור אישי אחד שנחשפתי אליו, של חייל ישראלי שהתמודד עם פוסט טראומה וקיבל סיוע. אותו בחור היה חובש במהלך השירות הצבאי שלו. כשהוא הגיע לטיפול הוא היה מלא ברגשות של אשמה ובושה. הוא נשאר עם המחשבה התקועה שהוא לא תפקד במהלך הקרב ולא באמת עזר לחברים שלו. הוא זוכר רק שהוא היה משותק מהפחד שאחז בו. הזיכרון הזה של השיתוק יחד עם הרגשות שהוא מעורר, הם שנתנו את המשמעות לאירוע הטראומטי וכך זה נחקק אצלו בזיכרון. תוך כדי הטיפול שהוא עבר נעשתה איתו עבודה של חשיפה בעזרת הדימיון ואז בתהליך הזה הוא נזכר ו"גילה" שהוא דווקא הצליח בהחלט לתפקד ואפילו להציל חברים. ברגע שהסכים לתהליך החשיפה הוא עזר לעצמו לדחוק את המחשבות הטורדניות של הטראומה ולגלות את האמת שהיתה שם במהלך הקרב. זאת דוגמא טובה ומרגשת לאופן בו הטכניקה עובדת.

כמה זמן לקח לפתח את ה- PE? כמה זמן לקח לך מרגע המחשבה עד שהוצאת את זה לפועל?

לא המצאתי משהו מאפס, אלא ניסיתי להתאים שיטות קיימות שיתאימו לתסמינים פוסט טראומטיים, כיצד לעזור למתמודדים לעבד את  חווית הטראומה. אם אנשים עם פוסט טראומה נמנעים מלחשוב על הטראומה ולא נוגעים בבעיה עצמה, אז אולי מה שיסייע להם זה סוג של חשיפה לאירוע הטראומטי. שאלתי את עצמי כיצד נחשוף אותם שוב לאירוע עצמו מבלי לעורר שוב את החווייה הטראומטית. התשובה היתה כמובן על ידי שיחזור האירוע באמצעות סיפורו בתוך הטיפול.

שמתי לב שבהתחלה מטופלים היו מספרים את הסיפור באופן מנותק ללא קשר אמוציונאלי לסיפור. ידענו כי יש חשיבות להקשר הרגשי כשהסיפור מסופר ולכן חשבנו כיצד לסייע למטופלים לספר את הסיפור גם בהקשר רגשי. התחלנו לפתח טכניקת סיפור – למשל לספר בלשון הווה, או בעצימת עיניים כדי שהרקע של הסביבה לא יפריעו. לנסות כמה שיותר לחזור לאירוע עצמו ללא הפרעות. ביקשתי שישתפו גם על מה שהרגישו וחשו באירוע. לא רק לספר בלקוניות את האירועים.

את חיה כבר הרבה שנים בארה"ב. האם לאורך השנים היתה מחשבה איפה לגדל את הילדים ואיפה לפתח את הקריירה?
הגעתי לארה"ב בעקבות בעלי הראשון ושם באמת קידמתי את הקריירה שלי. לאורך השנים היו לי מידי פעם מחשבות על חזרה לארץ, אך התנאים בארץ לאנשי מחקר שונים מאוד מאלו שבארה"ב. בארה"ב קיבלתי הרבה כספי מחקר והדבר משך אותי להישאר שם. בנוסף, גם בעלי אמריקאי ועוסק במחקר ייחודי בעצמו ומבחינתו ארה"ב היתה המקום הנכון לו לגידול משפחה ופיתוח קריירה.

את מתגעגעת לארץ לפעמים?
תמיד הייתי באה לארץ פעמיים בשנה. בהתחלה היתה לי משפחה יותר גדולה אך לאורך השנים אנשים הלכו לעולמם. יש לי חברי ילדות בארץ שאני עדיין משמרת איתם קשרים וגם כמובן חברים חדשים. תמיד באתי לבקר כאן, אבל לתקופות זמן קצרות. כשהתחילה האינתיפאדה השנייה, הייתי בשנת שבתון ובחרתי להיות בארץ. היו לי תוכניות לעשות פרויקטים משותפים עם הפלסטינים, כי הנושא של הטראומה של האומה הפלסטינית גם קשה ומורכב בעבורי. ואז רצה הגורל, שיומיים אחרי שהגעתי לארץ פרצה האינתיפאדה וכל מה שתוכנן, הופסק. אבל, אנשים בארץ התחילו לבקש שאלמד גם כאן בארץ. הצטברו אלי פניות להרצאות וסדנאות מרוכזות וקיבלתי החלטה לנסות באמת לתת יותר עזרה גם כאן בארץ.

מבחינתי העבודה עם תחום הפוסט טראומה היא עבודה שיש בה גם חשיבה חברתית. אונס ומלחמות הן תופעות חברתיות שהלוואי וניתן היה למנוע. אלו יוצרים קורבנות רבים של PTSD. אני חשה שבעבודה עם נפגעי טראומה אני תורמת גם לחברה.

כל הקריירה עבדת עם קצוות – נפגעות אונס, חיילים ופוסט טראומה. זאת עבודה מול תכנים שמאוד קשה להכיל אותם. תהיתי האם וכיצד עבודה זו השפיעה על האימהות שלך? אני עצמי אימא לילדה קטנה ואני שמה לב שבעבודה שלי עם אוכלוסיית נפגעי נפש התכנים חודרים אלי ומשפיעים עלי. האם גם אצלך זה כך?
במקרה שלי, הבנות שלי היו יחסית גדולות ולא תינוקות כשהתחלתי לעסוק בתחום. לא חשתי שהתכנים הקשים בטיפולים השפיעו עלי בגידול הבנות. התפיסה כי "העולם מסוכן" לאור מה שאנו פוגשים בטיפול היא אינה מדויקת; לדעתי – העולם הופך בחוויה למסוכן למי שמתמודד עם פוסט טראומה, זה חלק מההפרעה, אבל מי שאינו מתמודד, לא חש ולא צריך לחוש את העולם כמסוכן. אבל אם אנסה בכל זאת לראות היכן כן חוויתי השפעה של העבודה על חיי הפרטיים, אתן דוגמא להתנהגות הימנעותית שסיגלתי: אני מרבה לטוס והייתי משאירה את הרכב שלי בחניונים שונים. הרבה פעמים הייתי מגיעה לחניון בשעות לילה מאוחרות, שהוא ריק מאדם. בעקבות הסיפורים של המטופלות שלי, שחוו תקיפות במקומות חשוכים וכדומה, התחלתי להבין כי אכן יש סיכון במה שאני עושה  ושיניתי את ההתנהגות שלי בעקבות כך. התחלתי להיעזר במוניות ולא לסכן את עצמי בכניסה למקומות כאלה בשעות לא שגרתיות.

מה שמר עליך במעבר בין העבודה לבית?

אני עצמי שמרתי על עצמי. אני לא הזדהיתי עם המטופלים שלי. חשתי שאני מסייעת לאנשים נזקקים שהגיעו למקום לא נכון בזמן לא נכון ונפגעו. זה לא הסיפור האישי שלי. אני שם כדי לעזור. לדעתי זאת טעות גדולה של אנשי מקצוע שעוסקים בטראומה לחוש כאילו הטראומה היא גם שלהם. היא לא שלהם. כך אני גם מלמדת את הסטודנטים שלי. חשוב להיות אמפאתיים ואכפתיים, אך לא לקחת את זה על עצמנו.

איך אפשר גם להיות אימא, גם בזוגיות, גם מנהלת מרכז, גם מטפלת וגם חוקרת? האם את חשה שהעבודה וההתמקצעות לאורך השנים גבו ממך מחיר ברמה האישית?
מצד אחד, צריך לזכור שחייתי ופעלתי בארה"ב ללא עזרה של משפחה כפי שנהוג בארץ. מצד שני, כן לקחתי לי עזרה בגידול הילדים בדמות או-פר שחייתה איתנו במשך 10 שנים. הילדים שלי היו במערכות חינוך טובות ואולי הכי חשוב היתה המוטיבציה של בעלי לשעבר, שמאוד רצה להיות עם הבנות ולגדל אותן. היתה בינינו חלוקה בעניין. בנוסף, פשוט למדתי לעבוד מהבית גם בשעות מאוחרות. בהסתכלות לאחור, אני מבינה שדרך החיים הזאת גבתה מחיר מסוים בנוכחות שלי בחיי הבנות ובעייפות מצטברת בעבורי, אבל עם כל זאת אני לא יכולה להגיד שזה משהו שחשתי בצורה בולטת או שאני מצטערת עליו.

מה עדנה של היום היתה אומרת לעדנה הצעירה בתחילת דרכה?
לחפש את שטח המחקר שמעניין אותך, ושבו את מרגישה שאת תורמת. למצוא היכן יהיה לך תרומה אישית או שליחות. וגם לזכור שכדי להצליח בחיים מדובר בעבודה קשה מאוד ויהיו לכך קורבנות.

מה באופי שלך הוביל אותך להצלחה?
אני תמיד נסחפתי אחרי דברים שעניינו אותי ואהבתי את התחום המחקרי. בארה"ב יש תנאים טובים למי שעושה דוקטורט וזו היתה תקופה מקסימה בשבילי, פחות לחוצה מתקופות אחרות. יכולתי להקדיש יותר זמן למשפחה ולעסוק בתחום שמעניין אותי במחקר. בישראל זה קצת יותר קשה.

האם יש מטופל או מטופלת שמהווים בעבורך סיפור הצלחה ומלווים אותך?

זה תמיד מרשים אותי השינוי שחל באנשים לאחר טיפול. ניתן לראות את הפתיחות שנכנסת להם לחיים וממש את השינוי הפיזי שחל בהם – הם פתאום נראים יותר טוב, וכל זאת לאחר טיפול קצר בלבד. זה תמיד מרגש אותי. מנגד אני יכולה לראות אנשים שמלווים שנים בטיפול פסיכו דינאמי ולא ניכר עליהם שינוי. זה מעורר בי תסכול, בעיקר על המטפלים, שיודעים שיש שיטות אחרות ולא מפנים אליהן מטופלים.

אני זוכרת הרבה הצלחות של טיפולים שיש בהם משהו מרגש, אולי דוגמא טובה אחת לכך היא מטופלת שהיתה לי בארה"ב. בחורה צעירה שעברה אונס נוראי על ידי שמונה גברים שונים שהיא הכירה. מעבר לחווית האונס הקשה, היא נשארה גם עם זיכרונות ותחושות תקועות שאם האנסים שהכירו אותה רק היו יודעים שהיא לא נהנית מהאקט המיני איתם, הם בטח היו מפסיקים ולא אונסים אותה. היא חשבה שהיא לא אמרה להם את זה או הראתה להם את הסבל שלה. מה שהיה מעניין ומרגש הוא, שבזמן תהליך של חשיפה בדמיון היא נזכרה שהיא דווקא כן ניסתה להילחם בתוקפים שלה, היא שרטה ונשכה אותם בניסיון להפסיק את האונס. כאשר היא נזכרה בפרטים האלה משהו אצלה הצליח להשתחרר, היא קיבלה תחושה שהיא כן נלחמה למען עצמה וכך יכלה לתת משמעות שונה במעט לאירוע הכל כך קשה שעברה. זה הקל עליה. בעייני זה סיפור מרגש שאני זוכרת, כי החוויה הטראומטית כאן היתה באמת קשה וכן הצלחנו לעזור לאותה בחורה להתמודד עם הטראומה.

האם יש לך מנטור או מנטורית אישיים?
יותר בצד של המחקר. הושפעתי הרבה מפיטר לנג שעוסק בשאלות תיאורטיות על הפרעות חרדה. מהתיאוריות שלו על חרדה הושפעתי רבות. בעלי הראשון היה מנטור שלי, במובן הזה שהוא השפיע עלי ללכת לעשות דוקטורט, הוא דחף אותי לזה. בזכותו התקדמתי לתחום המחקרי שלימד אותי לחשוב חשיבה קונספטואלית, לוגית ומוגדרת, ולכתוב מאמרים.

יש לך מסר למטפלים צעירים בכלל ולמטפלים בטראומה בפרט?
קודם כל, לא כל מטפל צריך לטפל בטראומה. טיפול בטראומה זה קשה ולא כולם מוכרחים לעסוק בתחום זה. כדאי שכל אחד יבחר את הכיוונים שיותר מתאימים לו.

אבל אם חשוב לך לעבוד עם טראומה, צריך לדעת לעבוד בצוות ולא לבד, כי אז יש הדרכה קבוצתית ותמיכה שוטפת שמסייעת בתהליך העבודה. יותר קשה לעבוד לבד. חשוב למטפלים לזכור שהטראומה לא שלהם. להיות אמפאטיים למטופל, אך לא להזדהות עם הטראומה. חשוב גם לזכור את ההצלחות בעבודה ואת התקווה שיש בהצלחת הטיפולים. ואם יש לי מסר חשוב נוסף, הוא ללמוד להשתמש בשיטות טיפול שהן מוכחות ולא לעבוד בשיטות שנראות רק מעניינות. עבודה של מטפל לא צריכה לעסוק בעניין האישי שלו בתוך הטיפול, אלא משימתו היא לרפא, גם אם הדרך פחות מעניינת כביכול.

מה היו אומרים עליך מטופלים או קולגות? מה הבנות שלך היו אומרות?
שאני עובדת יותר מידי קשה, שהן היו רוצות שאהיה יותר בבית כשהן היו ילדות, אבל הן מעריכות את ההישגים שלי ואת מה שתרמתי לאנשים אחרים.

מה היעד המקצועי הבא שלך?
אני רוצה להמשיך עם העבודה במרכז הטיפולי. שכרתי כעת פסיכולוגית צעירה שמתעניינת בנושאי התאבדות ו-PTSD. זה תחום חשוב ומעניין למחקר, במיוחד שיש בארה"ב עלייה גדולה מאוד בהתאבדויות בצבא, אך לא רק. אני רוצה להמשיך להעמיק במחקר על שילוב של התמכרויות ופוסט טראומה, וכעת אנו עוסקים בהצעת מחקר ספציפית על מכורים לאופיאטיים, שהם גם מתמודדים. רבים מהפוסט טראומטיים מכורים דווקא לסמים אלו ואנו רוצים לבדוק את הקשר.

איזה חותם היית רוצה להשאיר בתחום?
אני לא חושבת על החותם שאשאיר בתחום. האמת, אני ממשיכה לעשות מה שנראה לי נכון, חשוב ותורם. אני יודעת שעוד יבואו אחרי ממשיכים ויפתחו שיטות חדשות ורעיונות חדשים.

יש משהו שחשוב לך להגיד לסיום?
מה שהכי חשוב לי זה להגיד זה שאם עובדים עם הפרעות חרדה על כל טווח הקשת שלהן, חשוב לעבוד עם טיפולים מובנים ולפי פרוטוקולים של טיפול. מבחינתי זו חובתו של המטפל להעניק למטופל את הטיפול הטוב ביותר שגם הוכח ככזה, גם אם את כמטפלת לא בהכרח מתחברת לסגנון טיפולי שכזה.

ולסיום, כמה שאלות קצרות…

איך את שותה קפה?
הרבה תה ומעט מאוד קפה. כוס אחת ביום.

מהי מנוחה עבורך?
יום אחד בסופ"ש שבו אני לא עובדת. אני יכולה לקרוא למשל להנאתי. כמו כן אני ובן זוגי הולכים לקונצרטים והצגות ומטיילים ביחד.

יש לך טקסים? את מכורה למשהו?
לא מכורה. הייתי מכורה לסיגריות אבל הפסקתי לפני 30 שנה.

קצת תמונות אישיות: